קליפת תפוח זהב / שי עגנון

הסיפור מתחיל בקליפת תפוח-זהב (תפוז), המונחת על המדרכה ברשות הרבים, ואיש אינה מרימה. עדין הנפש דורך עליה ומנקה בשאט נפש את נעלו, בחורה צעירה מחליקה על הקליפה, וכל חפציה מתפזרים מסביב. האנשים החשים לעזרתה מרימים את חפציה – אבל הקליפה נשארת במקומה.

הרגזנים הרואים את הקליפה מתרגזים, המתונים מאשימים את המלכלך, אחרים – את העירייה, שאינה ממלאת חובה של ניקיון העיר ורק גובה מסים, ועדיין הקליפה נשארת במקומה. הקליפה התלכלכה ונשחקה – ועדיין היא במקומה, ממשיכה למשוך תשומת לב.

עובר אחד, שתקינות השפה העברית חשובה לו, ראה את הקליפה, עצר עובר-אורח ושאלו: "כיצד כותבים קליפה?" ענה עובר-האורח מה שענה, והמומחה התחיל לתקן את שגיאותיו – ועדין הקליפה מונחת במקומה...

בעוד הם מתווכחים עבר אדם אחר והציע להם לצלם אותה, כדי שיראו כולם את גודל הבושה והמכשול. הצילום אף יישלח לגולה כאמצעי לגיוס כספים. עבר עוד אדם, התעכב ואמר: "קליפה על הארץ, סימן של חירות מדינית", מולו אמר אחר: "איזו חירות היא? שנקנית באשפה?"

בעודם מתווכחים, עובר זקן ורואה את ההתקלות סביב הקליפה. מתוך פחד שתתעורר מהומה התכופף והרים את הקליפה. ראתה אותו גברת שעמדה שם ושאלה: "ומה לגבי כל האשפה?" שמע אותה אחר ופתח בויכוח מדיני סביב שאלת מיקום האשפה (הרי מדובר בירושלים!), וכל ההמון מתגודד ומתווכח. הזקן, בינתיים, פשוט מפנה את האשפה. כיוון שראו שהוא מפנה את האשפה, התחילו להציע הצעות ולסייע בעצות, איך לאסוף ולאן לזרוק. באה רוח והתחילה לגלגל את האשפה, והזקן חוזר ומרים את האשפה- והקהל מייעץ. זה אומר "את זה קודם!" השני: "לא! את זה!" והשלישי: "בכלל כאן צריך לנקות!" והזקן, שמנסה לפנות את האשפה בקצב העצות, כבר מרים בשתי ידיים. והנה מתפתח ריב סוער בין המייעצים. באותו רגע בדיוק- באופן מופלא, כמובן – מגיע שוטר ומפזר את הקהל הרב. הוא ראה את הזקן עומד יחידי ומפנה ואמר לו: "אתה זה שגרמת למהומה!" ופתח את הפנקס כדי לרשום לו תלונה.

מבקש הזקן רשות לספר את הסיפור, והוא מספר את כל מה שקרה מרגע הגיעו. השוטר אומר: "האם יש לך רישיון לפינוי אשפה?" הזקן מתבונן בו בפליאה – והוא רושם במרץ בפנקסו. מזל שנאלץ למהר לארוחת-הצהריים.

עמד לו הזקן ותהה על עצמו ועל המדינה.