מעשה בעשיר אחד, שהיתה לו בת מהוללה, שחיפש לה חתן. 
והנה, כשהגיע לישיבה אחת, הצביע לו ראש הישיבה על בחור אחד,
שהיה ה[b]"עילוי"[/b] המובחר של הישיבה, אך גם [b]"עני"[/b] מרוד לבוש קרעים.

הבחור העילוי מצא חן בעיני הגביר, שהסכים מיד לשידוך, אך מחשש שמא חלילה 
הבחור יתחרט, מיהר הגביר לעשות מיד ובמקום תנאי חתונה. ומכיוון שאוכל טוב ושתיה מתוקה לא היו בידו, 
והגביר לא היה מוכן לחכות, לכן עשו את התנאים על [b]"פת חריבה"[/b] בלבד.
אח"כ לקח אותו העשיר לביתו, ונתן לו מלבושים נאים ומתוקנים, אך בסתר, חתך לו הגביר
חתיכת "בד" קטנה מ[b]"הבגד הישן"[/b] של החתן, והחביא אותו בכיסו.
לימים, כאשר החתן לא כיבד את חמיו כראוי, הוציא חמיו הגביר את "חתיכת הבד" ואומר לו:
"תזכור באיזה מצב [b]שפל[/b] היית, ו[u]אני[/u] הוצאתי אותך מזה!!"
אלא, שאז- הוציא החתן מכיסו חתיכת "לחם חריבה" שהחביא בעת "התנאים" ואמר לחמיו:
"ראה גם אתה, [b]איך כ"כ חשקת בי[/b], ומהרת לקחת [u]אותי[/u] להיות חותנך- עד שלא רצית לחכות אפילו 
ל"סעודת תנאים" נורמלית ומשובחת"
                         *               *               *
אף אנו טוענים כך, כלפי הקב"ה: 
הקב"ה מראה לנו את המרור ואומר: "ראו בני, באיזה [b]שפל[/b] המצב הייתם במצרים, שהיו ממררים לכם רת חייכם,
[u]ואני[/u] הוצאתי אתכם מזה!"
אלא שאז, מוציאים גם ישראל את "המצה החריבה" מכיסם, ואומרים:
"ראה נא אבינו, עד [b]כמה כ"כ חשקת בנו [/b]ל"חתן", עד שהוצאת אותנו בחיפזון ובבהילות כזאת, שאפילו את הבצק
[u]לא[/u] נתת לנו להספיק להחמיץ"

הרי לנו ש[b]מצוות ה"מצה"[/b]- זוהי [b]לימוד זכות[/b] על עם ישראל. 
ועל כך אנו רומזים ואומרים בהגדה: [b]"בשעה שיש מצה ומרור- [/b][u][b]מחותנים[/b][/u][b] לפניך" [/b]