[size=85]בסיעתא דישמיא[/size]

"אל תדמי בנפשך להמלט..."
בכל פעם שאני קורא את תשובתו של מרדכי לאסתר, היא מעוררת בי חלחלה מחדש:
"אל תדמי בנפשך להִמלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת - רֶוָח והצלה יעמֹד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו. ומי יודע אם לְעֵת כזאת הגעת למלכות".
איזו האשמה חריפה! מרדכי חושד באסתר שהיא מסרבת ללכת אל המלך מתוך שיקול דעת, ולא מתוך חולשה. כביכול, היא עשתה חשבון קר: גם אם יֵרד עם ישראל כולו לטמיון - אני אשאר בבית המלכות.
מרדכי יודע היטב שכל הפחדים וההיסוסים הם שולִיים. מי שאכפת לו באמת, מי שגורלו וייעודו קשורים בעם ישראל - הסכנות אינן מטרידות אותו כלל. כל החשבונות עולים, אם במודע ואם בתת-מודע, מתוך תפיסה של "כולם יֵלכו לאיבוד, ואני וידידיי ננצל".
"ולא רק שחשבונך פסול מבחינה מוסרית" - מוסיף ואומר לה מרדכי - "הוא אף אינו נכון". האם את חושבת שכולם ירדו לטמיון ואת תינצלי? האם כך מנהל ה' את עולמו? האמנם מי שמנער מעליו כל אחריות, מי שלא אכפת לו, מי שמעדיף את טובתו על טובת הכלל - הוא ששורד? "אם החרש תחרישי בעת הזאת - רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו"!
זוהי שעת המפנה. לאחר שמרדכי מטיח בה את ההאשמה החריפה הזו, אסתר מפסיקה לרמות את עצמה. היא מגלה שבתוך תוכה, מאחורי היסוסיה ופחדיה, אכן לא מספיק אכפת לה. היא מבינה שכאשר עם ישראל בסכנה, רק שאלה אחת היא רלוונטית: "אכפת לך, או לא אכפת לך".
בשעה זו, כאשר אסתר מבינה זאת, היא מזדקפת מלוא קומתה, והופכת מאסתר של ראשית המגילה ל"אסתר המלכה" של סופה.
בימים ההם ובזמן הזה
גם בפנינו - מי פחות ומי יותר - עומדת הדילמה של אסתר המלכה. כל אחד מאיתנו עומד בפני היסוסים ולבטים לגבי מידת יכולתו לפעול למען עם ישראל. איני רוצה לנסח את השאלה בלשונו של מרדכי, אולם כאז כן עתה - השאלה היא אחת: אֵילו היסוסים נובעים מחוסר יכולת ומחוסר אונים, ואֵילו נובעים - רח"ל - מחוסר אכפתיות.
כל אחד מאיתנו נדרש לעשות את מה שעשתה אסתר: להתייצב מול עצמו ומול הקב"ה, ולברר: מה אני יכול לעשות למען עם ישראל? כאשר האדם בוחר לעצמו מקצוע, דרך חיים ומקום מגורים - עומדות בפניו אפשרויות טובות רבות. השאלה שעליו לשאול את עצמו אינה רק האם מה שהוא עושה הוא טוב, אלא האם הוא הטוב ביותר. ביסודו של דבר, הכל נובע מאותה שאלה:
- אכפת לנו, או לא אכפת לנו?!
כאשר נבקע ים סוף, ומלאכי השרת עמדו וביקשו לשיר שירה - אמר להם הקב"ה: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?". אכן, השירה יפה ונפלאה. זוהי הדרך שבה עובדים המלאכים את ה', וזוהי דרכם להגשים את עצמם. אולם ישנן שעות ששירה אינה יפה להן. "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה"?!
הבעיה אינה שהשירה לא-אסתטית או לא-מתאימה. זוהי תביעה של סדר עדיפויות: האם כאשר מעשי ידיו של הקב"ה טובעים בים - אין מה לעשות חוץ מלומר שירה?
זוהי השאלה העומדת בפני כל אחד: כאשר כה רבים טובעים בים של שנאה, בורות וניתוק מכנסת ישראל - האם דווקא אתה, שמסוגל לעזור - דווקא אתה אומר שירה?
זוהי השאלה העומדת בפנינו, וזוהי השאלה שהעמיד מרדכי בפניה של אסתר: כשתעמדי לגורלך בקץ הימין, ותִשָׁאֲלִי אם עשית מה שיכולת - מה תהיה תשובתך אז? או, אולי אפילו יותר חשוב: מה תהיה תשובתך היום?