"בואו נדבר קצת על ערכים," הוא פונה אלינו, ולוטש בנו מבט שאומר שהוא יודע שהיו ויכוחים. "לפני שאנחנו נכנסים לתוכן של הערכים עצמם, אני רוצה לשאול אתכם מי אמר שצריך בכלל ערכים, וגם אם כן, מה עושים אם אנשים מאותה חברה מאמינים בערכים שונים?" 
רגע של מחשבה.
מדברים על ערכים. הוא מסביר את משמעותם. וכמו בהערת ביניים- מסוג אותן הערות שחשובות יותר מהמאמר עצמו- הוא מעיר ש"צה"ל הוא הצבא היחיד ששם לו מטרה לחנך לערכים בהם הוא דוגל. צה"ל לא מחנך ללחום, אלא גם להיות אדם."
משהו בו מדקלם ומשהו בו זורם. אנחנו מקשיבים. משמח לדעת שהמפקד שלך רוצה שלפני שלהיה חייל טוב, תהיה בן אדם טוב, דרך ארץ קדמה לצבא, משהו כזה.
עובר בייננו, מחלק דפים. "אני רוצה שכל אחד יכתוב את הערכים שהוא חושב שצה"ל צריך לאמץ". אני שולף עט. חושב. איזה ערכים צריכים להיות לצה"ל?
'דבקות במשימה', אני רושם.
'טוהר הנשק', אני מוסיף מושג ששמעתי לא מזמן.
"יש לפחות עשרה", הוא מעיר, שלא נחשוב שסיימנו.
'אהבת הארץ'.
'כבוד האדם'
'רעות'.
אני יושב לידו.  הוא מביט בנו רושמים. אני חושב על ערך נוסף, ופתאום חייל מאחת הפלוגות, שממהר לעמוד בזמנים, נתקל בלי לשים לב בסלע שבדשא, ונופל, עם הנשק, על המפקד שלי. הוא מקבל מכה. ובלי להסס המפקד דוחף אותו מעליו בחזרה אל הדשא, מסנן קללה נמרצת - כזו שרק מלחשוב עליה אני מספיק במבוכה- וזה לא נגמר בזה. "אתה דפוק? תסתכל לאן שאתה הולך!" הוא מטיח בחייל ההמום שהעז ליפול על מפקד בצה"ל. "עוף מפה! חסר לך שאני אראה אותך שוב פעם לידי. אתה תצטער על היום שנולדת".
החייל המבולבל מאדים, קם לאיטו ונמלט, מצטרף לשאר המחלקה שלו, הממהרת בדרכה, ולא מביט לאחור. המפקד מסנן בינו לבין עצמו קללה נוספת. מפזר את שארית הדשא שעלה על מדיו.
קברתי את פני בדף. רשימת הערכים חיכתה לכתב ידי.
הבטתי בו, והנחתי את העט בצד.
("בכל מקום שהם"/מיקי שיינפלד)