"שלום ילדים," לפני שבועיים ביקרתי בביה"ס בניו יורק ושוחחתי עם תלמידי אחת הכיתות. סיפרתי להם על ישראל, ובקשתי לשמוע את דעתם על הבחירות לנשיאות בארצם, על משבר הדלק, על המלחמות המתחוללות בעולם, על ארגון האומות המאוחדות ועל בניית בתי העורבה האמריקנים. "מה היא תחושתכם?" שאלתי, "נוכח העובדה ש- 52 מאחיכם זרוקים למעלה משנה בשבי בלתי חוקי, ומדינתכם, הנחשבת לחזקה ביותר בעולם אינה מסוגלת לשחררם?" קם אחד הנערים ואמר: "את טועה מאוד. אלה אינם אחי, ולא אכפת לי מה יקרה להם!" הבטתי סביבי, שאר בני הכיתה הנהנו בהסכמה, ונער אחד הוסיף "זה מזלם הרע ששהו באותה עת באירן. גם אם היו שם חמש מאות ועשרים איש, זה לא היה אכפת לי, בכל יום נהרגים יותר אנשים בתאונות דרכים, מה זה עסקי?", "ואם אבא שלך היה שבוי ביניהם?" שאלתי. "אז זה היה אכפת לי, כמובן", ענה הנער, אבל לא הייתי מצפה שמישהו ינקוף אצבע למען שחרורו". "אם כך", אמרתי, "כל אחד חי לעצמו בלבד?!", "בדיוק", אמרו כולם. "כל אחד מתעניין בעסקים של עצמו, לא עושים טובות ולא מצפים לטובות". סיפרתי להם על מבצע אנטבה. רובם לא שמעו על כך, כי בני הנעורים בארה"ב כמעט שאינם מתעניינים בנעשה בעולם. הם התפעלו והתלהבו ממסירות הנפש היהודית - ישראלית, אבל כולם החליטו שלא כדאי להסתכן בשביל הזולת. באותו רגע חשתי געגועים עזים ואהבת אין - קץ לארצנו הקטנה והאמיצה, שבה אנו מתחלקים זה עם זה באושר ובאסון ובמסירות נפש שאין כדוגמתה בעולם, ואמרו חז"ל: "כל ישראל ערבים זה לזה". כמה מחממת את הלב הידיעה, כי אצלנו אכפת מאוד, וזה הסוד, סוד הקסם של העם היהודי". (בינה אופק)