פתאום, צעקות: ‘אווירונים! להתפזר!’ כולם בורחים בבהלה,להתרחק מהשיירה המשמשת מטרה לאווירוני האויב. נורא לראות את פניהם של הפצועים, המדדים בעזרתנו בחולות, מבוהלים וכואבים.שני מיגים עוברים נמוך מעלינו ומעבירים בנו צמרמורת.הם ממשיכים צפונה בלי להתייחס אלינו, לא אלינו התכוונו. כולם חוזרים אל הכביש, נושמים לרווחה, הגיע זמן תפילת שחרית.אני מתחיל לצעוד לאורך השיירה, לעבר המכונית שלי, שם הטלית והתפילין.לפתע אני שומע שוב זעקות אימים, ורואה שוב בריחה מבוהלת, אנשים נמלטים מהכביש לכיוון מערב.ואני בצד מזרח, מזנק אל החולות, מתרחק מהכביש ומסכנת המוות של האווירונים.רץ וכושל בחולות, ערום וחשוף לאש מן השמים, פתאום אני מבחין בישועה הזורחת לעומתי,טנק יורד לו בנחת מגבעה סמוכה ומתקדם לעברי.‘יופי!’, נמלטת קריאה מפי, ואני חושב על מכונת הירייה נגד אווירונים שהטנק מצויד בה.אך בין רגע הופכת הישועה לשואה.חרדה נוראה מכה בי וסורקת את בשרי: ‘איזה מין טנק זה? הרי זה טנק צהוב! טנק אויב!’ ‘סליחה, טעות!’ אני רוצה לומר לו.אבל זה לא זמן לבדיחות. אני משליך עצמי על החול, רעש המנוע הולך וגובר.אני רואה את החול הניתז משרשרותיו של הטנק, אני עוצם את עיניי,ורואה את תמונת הזוועה של החייל המצרי שנמרח על האדמה, אתמול לפנות ערב, על ידי טנק שלנו,ואני יודע איך תראה הגופה שלי בעוד רגע. אני מכסה את עיניי בידי וזועק: ‘שמע ישראל! ה’ אלוקינו! ה’ אחד!’ ומצפה לסיום.פתאום אני שומע צעקה נוראה נמלטת מפי: ‘אידיוט! אסור ככה לשכב!’ ניסיתי להתרומם, ולא יכולתי, נדמה היה לי שגופי עשוי מעופרת, ניסיתי שנית. אני לא יודע איך קמתי, איך רצתי, איך הגעתי לזחל”ם שלנו, שעמד בקרבת מקום.איך פרצתי לתוכו, בתקווה למצוא בו מכסה. איך גילתי בו עמוד ברזל ובראשו מכונת ירייה, ובתוכה שרשרת כדורים,ואיך התחילה המכונה לפלוט כדורים ברעש מחריש אוזניים, שצלצל באוזניי כפעמוני הגאולה.רק זאת אני יודע, שהעיניים שלי היו נעוצות בדמות המפלצת שנעצרה, שינתה כיוון, והחלה לדהור חזרה לעבר הגבעה שממנה הופיעה. גררתי את עצמי, חסר אונים, אל מחוץ לזחל”ם.נפלתי על החול הרך והרגשתי איך כל איבר שבגופי נושא עיניים לשמיים ולוחש: ‘מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך.’כאן, מרים, נגמרות המילים שעל הדף. ומכאן אולי מתחילה התשובה לשאלה שלך.אני זוכר שישבתי שם על החול, מטושטש לחלוטין. חיילים אחדים באו במרוצה, צועקים עליי:‘אתה השתגעת, בן יוסף? רצית להתאבד? מה קרה לך? לא ראית שברחנו מהטנק?’ואני התגוננתי: ‘ראיתי ולא הבנתי, הייתי בטוח שבאו עוד מיגים’. בקשתי להתרחק מהמולת החיילים הנוזפים, להגיע למכונית שלי, להתעטף בטלית ולהתייחד עם הבורא. התנערתי מהחול וקמתי להמשיך לצעוד לעבר המכונית כשאני ממלמל שוב ושוב את מילות התפילה השגרתית, שכל כך הרבה פעמים חזרתי עליה, מבלי להרגיש שאני לא מבין את המילים האחרונות: ‘מה זה יכול להיות ‘רבה אמונתך’? האמונה של מי?’ ניסיתי להבין. לפתע אורו עיני: הרי זה כל כך פשוט! ‘ריבונו של עולם! אם אתה החלטת לחמול עלי ולהחזיר לי את נשמתי, לאחר שהיא פרחה ממני, כנראה שרבה אמונתך. כנראה שהאמונה שלך בי היא רבה מאד, כנראה שעדיין לא מילאתי את השליחות שלי בעולם, ואתה מוכן לתת לי צ’אנס. אם כך, ריבונו של עולם. אם אתה כל כך מאמין בי, אשתדל לא לאכזב אותך’.באותו רגע הרגשתי שנולד בי דוד חדש. אני הייתי הנולד, ואני הייתי המוליד.פתחתי את הסידור והמילים האירו לקראתי: ‘אלוקי! נשמה שנתת בי טהורה היא.אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא.כל זמן שהנשמה בקרבי. מודה אני לפניך, ה’ אלוקי ואלוקי אבותי! ריבון כל המעשים! אדון כל הנשמות! ברוך אתה ה’ המחזיר נשמות לפגרים מתים.

-דוד בן יוסף, האם יש סיכוי לאהבה-