אנחנו חרדים או ציונים
הרב שלמה אבינר

כבר זמן רב, עוד לפני קום המדינה, אנחנו בתווך, בין החרדים האנטי-ציונים לבין הציונים החילוניים. ורבים מתלבטים: מי לנו ומי לצרינו. המציאות היסטורית מראה שאצל חלק גדול של הדתיים-הלאומיים התפתחה אהבת החילוניים ושנאת החרדים, והכרזה נחושה בפיהם: "אנחנו לא חרדים"!
אך טרם ניכנס למבוכה הזאת, יש להכיר שלדתיים-הלאומיים יש מעלה עצומה שחסרה גם לחרדים וגם לחילוניים: ההכרה בערך האלהי של המדינה ושל הצבא, של שיבת ציון ושל בנין הארץ. לכן הציבור הזה הוא השליח האלהי הפנימי של תחיית האומה בארצה על פי תורתה, ושלהבת קודש זאת עתידה להתפשט כאש מאירה באומה כולה.
ולכן עלינו לאחוז במידה הענווה הגמורה וללמוד משתי הקבוצות האלה את הטוב שבהן, מאלה את מצוות התורה, ומאלה את ארץ ישראל שהיא מצוה פחות מתפילין. ויחד עם זה להיזהר מהחסרונות שלהן, מהשלילה החרדית כלפי תחיית האומה, ולהיזהר מהתרבות החילונית השפלה. עם כל קבוצה יש לנו משותף ויש לנו מפריד, על פי היסוד המפורסם של מרן הרב קוק: הכללה והפרדה. אנחנו חברים של החרדים, כמו שכתוב: חבר אני לכל אשר יראוך (תהילים קיט, סג), אך אנחנו לא יכולים להיבלע בהם, כיון שהם אינם רואים את מעשה ד' בדורות אלה. ואנחנו אוהבים את החילונים, לוחמים איתם כתף בכתף בצבאנו, אך אנחנו מבחינים בין אהבת החילונים לבין אהבת החילוניות. מרן הרב קוק ורבנו הרב צבי יהודה היו חרדים באורח חייהם ולא רק בלבושם, ויחד עם זה לא נמנעו מלומר ביקורת על מה שראו לנכון.
אבל האמת היא שכל זה טעות גדולה, כמבואר בספר אורות (עמ' מה). באמת אין ציוני וחרדי. מי שחרדי הוא ציוני ומי שציוני הוא חרדי. מי שחרדי, הוא ציוני, גם אם אינו מודע לכך, כי התורה היא לא רק באוויר עליון אלא גם בארץ. אך הוא לא אשם, זה פרי של אלפיים שנות גלות. ומי שציוני הוא באמת חרדי, כי עם ישראל הוא לא רק כלכלה וביטחון, אלא הוא גם נשמה, נשמה פנימית רוחנית. אך הוא לא אשם, זה פרי מאתיים שנות בלבול.
ונעשה כולנו אגודה אחת, אגודת אמת.