לב המקדש
ישבנו ברחבה שמעל הכותל המערבי ושרנו שירי נשמה בליווי גיטרה. "ייבנה, ייבנה, יייבנה המקדש... ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה". "האמינו לי", אמר קובי בקול שבור, "בבית המקדש הייתה התחברות אמתית לעבודת ה', לא כמו היום שכל דבר צריך להיות לפי כללים נוקשים. שם בטח הייתה זרימה, טבעיות. בית תפילה אמתי, לכל העמים והסגנונות". 
"מה, נראה לך שלא היו אז הדרכות כמו היום?" שאלתי. "אולי, אבל ברור שהדגש היה על ההתחברות האישית. כל אחד מתחבר לה' איך שמתחשק לו, בלי כל האיסורים וההגבלות. פנייה ישירה לריבונו של עולם; אפילו השם של בית המקדש הוא בית תפילה ולא בית תורה, שם הייתה עבודת הלב, לא עבודת השכל".
"אני לא בטוח שאתה צודק" אמר נתנאל. שים לב לדבר מעניין; מה היה במקום הקדוש ביותר בבית המקדש? התורה, מונחת בארון הברית. לדעתי הרעיון שעומד מאחורי המיקום של התורה בבית קודשי הקודשים הוא, שגם בבית המקדש - התורה היא זאת שמיישרת ומכוונת את הפנייה לה'. התורה היא הפנייה של ה' אלינו וההדרכה איך בדיוק צריך להתנהג. רק מתוך הפנייה הזאת יש ביכולתנו לפנות אליו בחזרה בתפילה. אני משער שזה נכון שבבית המקדש הייתה יותר התלהבות ממה שיש היום, *אבל זה לא בא על חשבון ההדרכה האלוקית שנמצאת בתורה*".
"אני מסכים עם נתנאל", אמר נועם, "אפילו שמעתי פעם שזאת כוונת התפילה: 'שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך'. התפילה מורכבת משני חלקים; *מקדש ותורה*. בהסבר ששמעתי נאמר שהמקדש הוא תיקון עבודת הלב ואילו התורה, שנמצאת, כמו שנתנאל העיר, בקודש הקודשים של המקדש - מתקנת ומיישרת את המחשבה. *בלי שני החלקים האלה – האדם לא שלם*". 
"טוב", אמר קובי, "למרות שדי חלקתם עליי, הסכמנו לפחות על דבר אחד: שצריך להחזיר את ההתלהבות לעבודת ה' שלנו. אז יאללה!!" "ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה..." קובי התחיל לשיר בקול רם בעודו פורט במהירות על הגיטרה ומיד הצטרפנו אליו כולנו.

מתוך פרויקט בשביל הנשמה