*בין הראש לגוף*
כולנו מתפללים לבניינו של בית המקדש. אבל האם מישהו שאל את עצמו פעם - למה, בעצם? מה חשוב כל כך בבית המקדש, ומה חסר לנו בהיעדרו? 
כל דבר בעולם מורכב מגוף ונפש, תוכן ומבנה, חומר ורוח. בדרך כלל שני הכוחות הללו נמצאים בהתנגשות: הגוף מושך למטה, הנפש – למעלה, והאנושות נמצאת בסכסוך מתמשך; או שהגוף מתגבר יותר מדי והנפש סובלת, או שהנפש מתענגת על עולם הרוח ושוכחת את הגוף. האם יש דרך לאזן בין השאיפות הסותרות? 
בית המקדש נקרא בשיר השירים צוואר: "*כמגדל דוד צווארך*". חז"ל מסבירים על פי הפסוק, שבית המקדש נקרא צוואר. הצוואר מחבר בין שני חלקים בגוף; בין החלק העליון לחלק התחתון, בין הראש לגוף, ולאור מה שראינו – בין הגוף לנפש. הגוף מבטא את הקיום העכשווי, את הצרכים היום – יומיים, את הקיום הפשוט. הראש לעומת זאת משקיף הרחק הרחק משם. בראש אנחנו מסוגלים לחשוב על רעיונות מופשטים, להתבונן לעומק בדברים ולהביט למרחקים. בראש נמצא גם הפה, שבעזרתו אנו מבטאים את עולמנו הפנימי, ובו נבדל האדם מבעלי החיים. אך האם יש דרך לקשר בין השניים? בין חיי השעה לחיי הנצח, בין ההווה לעתיד? כאן נכנס בית המקדש לתמונה. ממש כמו שהצוואר מאחד בין הגוף והראש, כך גם בית המקדש הוא המאחד בין השמים והארץ. דרך בית המקדש זורם אלינו השפע הרוחני והחומרי לעולם הזה. חסרונו של בית המקדש מתבטא בעובדה שאנו חסרים את היכולת לחבר בין הגוף לנפש בצורה נכונה. הפלא של המקדש היה בכך שהוא הצליח – בהדרכה אלוקית מדוקדקת, לסדר את העולם הזה על פי רצון ה'. כך הייתה בבית המקדש המנורה, שדרכה התברכה התרבות בעם ישראל – הצד הרוחני ; לעומתה היה שולחן לחם הפנים, שדרכו התברכה הכלכלה – הקיום הפיזי. בבית המקדש קיבל כל כוח את מקומו האמתי והנכון, ובהיעדרו – לא תמיד ברור לנו איך לחבר בין החומר לרוח. 
כך תובן גם דרשת חז"ל על עשיו, שבפגישתו עם יעקב רצה לנשוך אותו בצווארו. כוונת חז"ל היא שעשיו רוצה לפגוע בייחודו של עם ישראל – ביכולתו לאחד בין עולם הרוח לעולם המעשה; לפגוע במקדש – סולם הערכים האלוקי שעל פיו אנו מסדרים את המציאות. לכן אנו מתפללים בכל יום על בניין בית המקדש. 
שייבנה במהרה בימינו, אמן. 
 
מתוך פרויקט בשביל הנשמה