איגרת הרמב"ן
____________________
"ר' בונים אומר לתלמידיו: כל אחד מכם צריך שיהיו לו שני כיסים , כדי שיוכל להשתמש בזה או בזה לפי הצורך.
בכיס הימני מונח המאמר :"בשבילי נברא העולם ("משנה סנהדרין פרק ד' משנה ה)
ובכיס השמאלי : "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית יח', כ"ז).
(מתוך מרטין בובר, האור הגנוז- סיפורי חסידים)
___________
"להיות עניו פירושו שהאדם מכיר שתכונתו העצמית היא השייכות למרחב, ודווקא השייכות הזאת היא שבונה את העצמאות שלו וכך היא מגלה את עצמיותו ועצמאותו. 
עצמיות האדם לא מצטמצמת באישיותו הפרטית אלא היא בעצם עצמיות כללית, כלל לאומית וכלל אנושית, כוללת את הבריאה כולה ועוד יותר מכך.
הלל הזקן היה אומר "אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן?". כיצד עניו כהלל אומר דבר כזה?
הרב חרל"פ מסביר - הלל רואה את ה"אני" שלו מכח הכלל כולו והוא לא ראה ב"אני" שלו הוויה פרטית מצומצמת, אלא קשר אל המרחב כולו.
כל זמן שאיננו מבטים על המציאות מתוך מבט אחדותי, כל זמן שאיננו מכירים בכך שיש הבנה טהורה אידאלית שלמה שחיה ביסוד המציאות, וכי ה"אני" שלי עניינו להיות איבר בהוויה,
איננו יכולים להיות ענווים באמת, אלא אנו סגורים בעצמיות הפרטית והמצומצמת שלנו.

כמו היד, אם היא תחשוב שאין ברצונה להשתייך למרחב הכללי של הגוף, אלא להיות יד פרטית, מנותקת מהמרחב הכללי -
היא תתנוון, כך גם ה"אני" של האדם".

(פירושו של הרב משה בלייכר לאגרת הרמב"ן)
___________
"על המילים 'העוז והענווה לחי עולמים', אמר לי פעם הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל: "לכאורה עוז וענוה אלו דברים סותרים. עוז זה כביכול כוח ועוצמה, וענוה זה כביכול איזו חולשה,ויתור, בריחה. אבל האמת היא שכשהדברים מכוונים 'לחי עולמים' אלו תכונות משלימות ולא סותרות".
__________________
"משמת רבי- בטלה ענווה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתמא: לא תיתני ענווה, דאיכא אנא" 
הסבר: כשמת ר' יהודה הנשיא - בטלה ענווה מעולם, כי הוא היה האדם האחרון שאפשר לומר עליו שהוא באמת עניו. ככשמע זאת רב יוסף, אמר לתנא: אל תאמר שבטלה ענוה מבעולם, הרי נמצא עדיין אדם עניו- אני!
______________
"ומה היה הענווה? היא הכנעה ושפלות הנפש, וחשוב עצמו כאין.
והאדם חייב בה בכל עת ובכל זמן, להיות נבזה בעיניו, ושפל רוח, ורך הלבב, ורוח נשברה. שורש הענווה- שיחשוב מעצמו בעוד שהוא שליו ושקט, ובריא ועשיר, אשר הבורא, ברוך הוא, היטיב עמו טובה, ושהוא אינו ראוי לה. ושיחשוב גדולת האל ורוממות תפארתו, ויחשוב: מה אני? הלא בריה שפלה מאד,  ואני בעולם השפל והכלה! ויחשוב: כל מעשים טובים שאוכל לעשות אינם כי אם טיפה מן הים נגד מה שאני חייב לעשות!" (ספר אורחות צדיקים, שער הענווה)
_________
האמירה: "אין בי כלום, אני אפס, אני ריק" - היא אמירה לא אמיתית ביחס לכל אדם, ובוודאי ביחס לאנשים גדולים ומוכשרים, כפי שהיו אבותינו ומנהיגינו הקדמוניים. הרי בכל אדם יש בינה, כישרונות ויכולות. אין שום דבר חיובי באמירה: "אין בי כלום". ענוות אמת היא ההכרה שאמנם יש בי הרבה, אבל כל זה אינו שלי. וכי בעל התבונה המציא את תבונתו? וכי בעל הכוח הפיזי המרובה השיג את כוחו בעצמו? וכי הצייר יצר לעצמו את כשרון הציור והיצירה שהתברך בו?  לכל הכישרונות שבנו יש מקור ושורש, ואדם עניו הוא זה המודה על האמת, ידוע אלו כוחות חיים יש בקרבו, ועם זה- אינו מתגאה, כי הוא מייחס את כל הכוחות שלו לבוראם, לריבונו של עולם. הענווה היא העמדת הדברין על אמיתתם: אין לנו מה להתגאות בכישרונות אותם לא אנחנו יצרנו, אלא קיבלנו מן המקור האלוקי. לא ההכרה של האדם בכישרונות הטמונים בו היא המוגדרת בגאווה, אלא ייחס כישרונות אלו לעצמן. - לא הכל זה אני. זה מהקב"ה!! )הרב קשתיאל / בכל לבבך(