השנה יש באוויר תחושה מבלבלת ולא פשוטה, איך עושים חג סוכות בלי אורחים? בלי משפחה מורחבת? איך הולכים לחגוג שמחת תורה בלי מעגלי ריקוד סוחפים???... כאילו הוציאו את האוויר מהחג. )בננות זה משנה שעברה, כשהיה יותר קשוח וסגר בחגים אז קבלו בהבנה:( במשך השבוע הילדים שאלו אותי שוב ושוב תוך כדי בניית הסוכה "איזה אורחים יבואו לחג?", "אבא, אבל נעשה כמו כל שנה שמחת בית השואבה בסוכה עם ניגונים לתוך הלילה?" מה כלום???? שוב ושוב הסברתי לקטנים שלא רצו להבין את התשובה שככל הנראה השנה לא! זה יהיה בלי אורחים פיזים! )כמובן האושיפיזין השמימיים יבואו..( בלי מסיבות בסוכה! סוכות רק שלנו בלי כל האורחים, גם אלה שכל שנה היו מביאים לכם קופסאות קרמבו.. הפרצוף החמוץ, המאוכזב והלא מבין שלהם איך הולך להיות חג ככה - היה כנראה בבואה של הפרצוף שלי. הקב"ה הזיז לנו את הגבינה, את החג הטוב, המסודר, השמח כל כך.. יחד עם התחושה המבלבלת עולה לי גם תחושה של הזדמנות. פתח רוחני ותחושה שיכולה להיות איזה שהיא מתנה במציאות הקיימת עבורנו, שהרבה דורות לא הייתה זמינה לנו כל כך. האמת שגם שנה שעברה ולפני שנתיים ובעצם כל שנה היינו צריכים להרגיש בערב חג סוכות שזה לא זה!! התרגלנו למציאות כל כך חסרה - סוכות של גלות, כל אחד בבית. הרי בימים כתיקונם זה היה אמור להיות לגמרי אחרת... היינו אמורים להתרוצץ עכשיו בין סמטאות ירושלים המצוחצחות. ריח קטורת ממלא את הכל, וברקע קולולם ענק של כולות וכלי נגינה שבוקעים מהמקדש.. מכל פינה אנשים מגיעים עם סלי טנא ססגוניים מלאים בביכורים מיבול הקיץ שהגיע מכל קצוות הארץ. התרגשות של חג על פני כולם. אנשי ירושלים מכניסים אותנו בלב רחב לאלפי הסוכות שנבנו למשפחות שמגיעות לעשות את החג סביבות המקדש. שירת הלל שמדביקה את כולם יחד... ראשון 8 9 מדי פעם לתפוס מקום ולהציץ אל המקדש, לראות ולהראות, לראות את הכרובים מעורים זה בזה ולשמוע קול הכרזה מתוק כזה שממלא את הלב באהבה ומציף את העיניים בדמעות: "ראו חיבתכם לפני המקום, כחיבת זכר ונקבה". אוי טאטע. סוכות היה כזה עשיר וססגוני בירושלים. נכנסים לשגרת חג מלאה עם סדר יום עמוס שכלל קרבן תמיד של שחר וקרבן מוסף, תפילות חגיגיות. הרב הרבית מתמלא בירוק וברעננות של מליוני ארבעת המינים שחבוקים במליוני המתפללים הלבושים בבגדי חג. לימודתורה ברוב עם, סעודות משפחתיות - 'חפלות' בכל יום, תמיד של בין הערביים.. ועם רדת הערב - ירושלים מתמלאת באור אבוקות! מוזיקה אדירה בוקעת מבית המקדש. כל הגדולים עם פנים מאירות, מרקדים שם יחפים. כל עם ישראל סביב... רוח אדירה שורה על כולם, חגיגות שמחת בית השואבה ממלאות את כל ירושלים באור, ששון, שמחה טהורה, עמוקה, והכי מקורית יהודית שאפשר. ההתרגשות היתה כל כך גדולה, שגרמה לכאלה שלא מצאו כל שבעת ימי החג זמן להיכנס לסוכה לישון מרוב אנרגיה ושמחה שהיו שם! פה ושם תפסו מעט תנומה זה על כתף זה.. אולי בצורה הכי פשוטה - הגמרא אומרת לנו: אם פעם חוויתם חוויה מרוממת של שמחה בחיים, אז תדעו שאם לא הייתם שם בשמחת בית השואבה זה עוד לא זה, עוד לא הבנתם בכלל את המושג להיות שמח.. בוא נחשוב רגע על היהודים האלה כמונו בדור החורבן. בשנה הראשונה שבמקום להיות טבולים בירושלים בנהר אהבת ישראל ואהבת ה' הזה, פתאום כל אחד תקוע במקומו. אין ירושלים! אין שמחה של כולם ביחד! אין שירת הלויים! במקום זה נשארים בבית. כמה שכנים מתארחים בסוכה הביתית.. שרים קצת יחד.. איזה דל זה, איזה עלוב, איזה עצוב, איזה פער... אני רואה את הילד ששואל את אבא שלו: אבל איך אפשר לעשות סוכות בבית? לא בירושלים? בלי שמחת בית השואבה? והאבא מן הסתם עם פרצוף... אולי המשבר הקטן השנה יכול להרים לנו את העיניים גבוה יותר. לא רק לרצות לחזור לזה ששנה הבאה יתחדשו ימינו כקדם, שהדודים יבואו לסוכה שלנו ונזכה לאכול שוב קוגל אחרי הקפה מיוזעת בתולדות אהרן והקפות שניות בבית הרב קוק.. אולי צריכים לנצל את ההזדמנות ולהרגיש גם לא כל כך בנוח עם המציאות הזאת שהייתה לנו שנה שעברה ולפני שנתיים. 10 לרצות לחזור למשהו מקורי יותר. לחזור לדבר האמיתי. והרי בתשוקה לזה טמון המפתח לחזור לזה. אולי זה ש'הזיזו לנו את הגבינה' וחוסר הנוחות של שנה זו, יכולים להביא אותנו לתודעה, רצון ותשוקה גבוהים יותר. ואולי יכולים להביא אותנו חזרה ממש לרקד על גבי ליבו של עולם. אני בא לסיים את הפוסט הזה, ובראש כמו בקליפ מתנגן לי פתאום שיר ישן של סיני תור שמבטא את התחושה: "אנא הוי'ה נחם אהובתך אחה את שבריה, נגב דמעתה אנא בנה את ביתך קשט אשתך השב מהדרכים את גרושתך כבס שמלותיה, הלבישה בגדי תפארתך וכל הילדים ביחד נפשיר אז מן הכפור נשוב ונרקוד באהבת ירושלים בחצרות האור נשוב ונרקוד באהבת ירושלים בחצרות האור." )הרב זאביק הראל(