יום העיוורון הכללי / אבי רטהרהורים למוצאי עשרה בטבת. לפני כמה דקות הסתיים הצום ואני יושב ליד המחשב לאחר שבירת הצום, וחושב ביני לבין עצמי – מה בעצם אני לוקח איתי מהצום הזה. בשביל מה ועל למה בעצם צמתי? לפני פחות או יותר מ2500 שנה קרה המצור ביג דיל. אז הגיע מלך בבל ועשה מצור על ירושלים בעשרה בטבת לפני 2550 שנה. מה לזה ולי? ולמה לצום?אם הייתי אזרח ירושלמי ממוצע באותו היום שזה קרה לפני 2500 שנה – סביר להניח שלא הייתי מרגיש משהו מיוחד באותו יום. יש אוכל. החיים נמשכים כרגיל. נכון שפה ושם יש תחושה לא נעימה, בכל זאת מצור, וחלק מהאנשים אומרים שהמצב עלול להיות יותר קשה, אבל סך הכל לא קרה משהו דרמטי באותו היום, בסך הכל העולם המשיך לנהוג כמנהגו – אז למה לצום? סך הכל התחיל המצור – עוד לא קרה כלום בפועל. אז למה הצום הזה? מה יש בו שרלוונטי להיום?רבים מאיתנו סובלים ומשלים את עצמם באותה התסמונת: שומעים רעש מוזר ברכב, או מריחים איזה ריח מוזר ואומרים, זה בטח לא מהרכב שלי, או זה בטח סתם לא משהו רציני. אנחנו אוהבים להשלות את עצמנו. לדמיין מה שטוב ונעים לנו לדמיין. אנחנו לא אוהבים וממש מתעקשים לא לקרוא את הכתובת על הקיר. עשרה בטבת לפני 2500 שנה, במקביל ל30 בינואר 1933 לפני 75 שנה. גם באותו היום כאילו לא קרה שום דבר מיוחד. בסך הכל היטלר עלה לשלטון. עדיין עם מספר מועט של מנדטים ושל כוח פוליטי או ציבורי.אז עלה. ביג דיל. לא צריך להתרגש יותר מידי. אז נבוכדנצר בנה חומה מסביב לירושלים. למה צריך לעשות סיפור מכל דבר? אז בבוקר למחרת עוטרו מספר קירות ברחבי ברלין וגרמניה בצלבי קרס. למה להיות פרנואיד ולראות רק שחורות? ב"ה בסך הכל – הכל בסדר, הכלכלה, התרבות, החברה, והשאר יעבור בטח מהר.בעשרה בטבת הרבה יותר קל לי להזדהות עם הצום אפילו מצומות אחרים. היום הזה מסמל את העיוורון. את חוסר הרצון לקרוא את הכתובת ואת צלב הקרס על הקיר, את חוסר ההבנה שאם ראית אקדח במערכה הראשונה, הוא ירה בסוף, ואם יש חומה מסביב לירושלים, בית המקדש סופו להיחרב. נכון שבפועל הוא יישרף רק עוד שנתיים, אבל כרגע הוא על זמן שאול. נכון שמחנות ההשמדה הוקמו רק בשנות ה40, אבל ההשמדה התחילה בעצם כבר בינואר 33 ומאז השעון סימל את הזמן השאול הנשאר. הזמן השאול זהו הזמן לפעול! לא להישאר אדישים! משהו מתחיל, קורה סביבנו. התפקיד שלנו זה להיות ערניים ולעצור את ההמשך.עשרה בטבת זה הרעש במנוע, הכאב בחזה, צלב הקרס על הקיר והחומה סביב העיר. לכאורה – שום דבר דרמטי. בתכלס – בדיוק מנקודת הזמן הזה התחילה הנפילה, הקריסה, ההשמדה, הגלות. מפה והלאה זה רק עניין של זמן. הגזירה כבר נגזרה. על העיוורון הזה אנחנו צמים. על אשליית עצמנו. בתשעה באב כשהכל עלה בלהבות כבר לא היה מה לעשות. בעשרה בטבת, אילו היינו קוראים את הכתובת על החומה ואת הצלב על הקיר, עוד היה אפשר להציל. על זה אנחנו צמים ומקוננים. גם אחרי 2500 שנה וגם אחרי 80 שנה.