"למה אנחנו צמים בעשרה בטבת?בית המקדש הרי היה עומד אז על תלו וירושלים מתנהלת כשורה?אנו זוכרים היטב אירועים גדולים, אם אלו אסונות או שמחות. בתודעתנו נצרב חזק הרגע שבו אירעו.תשעה באב נצרב בזיכרון הקולקטיבי, בעת חורבן בית המקדש. אך כולנו יודעים שזה התחיל הרבה אחורה.ולמעשה כל מאורע, פרטי או כללי, מתחיל הרבה לפני שהוא מתרחש. באים חז"ל ורוצים ללמד אותנו לא להיתפס רק לרגע האסון, אלא לחפש אחורה, איפה זה התחיל, איפה היינו צריכים לזהות את הסימנים ולפתוח בצעקה ובתיקון.הבעיה התחילה מזמן. ובאמת, כך מתואר במדרש שכאשר שרף נבוזרדאן עבדו של נבוכדנאצר את בית המקדש וזחה דעתו עליו יצאה בת קול ואמרה לו: "היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת". שני בתי המקדש היו כבר חרבים הרבה הרבה לפני תשעה באב- מן הזמן שחטאו בע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים, מן הפירוד, משנאת החינם...ונבוכדנאצר וגם טיטוס, רק הציתו את הגפרור.... חז"ל מזכירים לנו שבנקודה זו כבר מאוחר מידי. לכן צריך לחפש את השורש, איפה הכל מתחיל. כך גם כשהאדם חוטא ומתרסק ומתחרט על מה שעשה,אולם עליו לחפש אילו מחשבות או מעשים לפני כן הביאו אותו לחטוא.עשרה בטבת היה רגע שבו נבוכדנאצר סומך על ירושלים, האווירה היא של 'הכל בסדר', כולם שאננים,יש להם אוכל ל-21 שנה במצור, ויש להם עשירים מופלגים, כך שהאיום של נבוכדנאצר אינו רלוונטי.ובירושלים ממשיכות כל המחלוקות הפנימיות, שהלכו והחריפו והסוף ידוע...אומרים חז"ל- אל תחכה אף לא רגע אחד כשזה מתחיל. ככל שהאירועים מתקדמים כך קשה ומסובך יותר לעצור אותם,ולכן, צריך לעצור מיד בהתחלה.לכן צריך להעביר את הפוקוס מהחורבן אל שורשי החורבן. על זה צמים,על שפספסנו את הרגע לעצור בראשיתה את הנפילה המוסרית שבארץ... זו משמעות עשרה בטבת.לך אחורה, אומרים לנו, לרגע ההתחלה, ודע לעצור את זה שם. "(הרב ליאור אנגלמן)