"הגאולה, קמעא קמעא…"
 
"כך גאולת של ישראל באה קמעא קמעא – לאט לאט.
לא מפני שאין ביד ה' לעשות זאת מהר יותר,
אלא שדברים מסובכים וגדולים צריכים להבנות בצורה איטית, מתוכננת ומחושבת.
גאולת ישראל משולה לריקוד:
שני צעדים קדימה, צעד אחורה.
הצעד לאחור הוא לקיחת תנופה לפעם הבאה, להתמודדות החדשה.
הגאולה כוללת בתוכה גם את מה שנראה בעיננו נסיגה וירידה. זו ירידה לצורך עליה.
"בגאולתנו זאת העתידה, בהגלות הגואל האחרון…זה יהיה הגואל נגלה וחוזר ונכסה…"
(רבנו בחיי שמות ה', כ"ב).
 לא קל להושיב במקום אחד, קבוצות של יהודים שנפגשים זה עם זה לאחר פרידה ארוכה,
הגלות פגעה בנו בחוט השדרה הלאומי והרוחני שלנו, וכעת אנו במהלך שיקום.
צריכים להתרגל לחיות בסדרי גודל של עם, ולא של קהילה או קבוצה.
לא הורגלנו שנים רבות בשלטון מרכזי ועצמאות מדינית בארץ ישראל.
הפעם האחרונה שזה קרה היה בתקופת בר-כוכבא, וגם אז לא בהצלחה גדולה.
גאולה דורשת סבלנות מיוחדת, סבלנות של גאולה.
אי-אפשר לדחוף את המשא הכבד הזה בלי שהעם בשל לכך.
לא מספיק שקבוצת יהודים רצה קדימה ומבררת לעצמה את הלכות הגאולה,
מיישבת את הארץ במקומות חדשים, כל זמן שהעם כולו לא אחריה.
לגאולת ישראל יש קצב משלה. קצב איטי אך מעמיק. איטי אך שורשי.
כולם, כל עם-ישראל חייב להיות שותף בו".            
(הרב זאב קרוב / מעט מן האור)