"...תנו לי לספר לכם סיפור קטן,  סיפור על אישתי.
קוראים לה שלומית, והיא, ככה לפחות אני מרגיש אדם חכם מאוד, אדם מוצלח מאוד, בכל מקרה, הרבה יותר ממני. את הדברים שהיא מצליחה לעשות אני אפילו לא מתחיל לרצות, הם נראים לי בכלל מחוץ לתחום הרבה מעבר לגבולות היכולת. ופעם אחת, כשהיא עשתה משהו באמת מדהים- קראתי לה מלאך. אתם יודעים, כי ממש הרגשתי ככה, באמת, אז גם אמרתי. ומסתבר שזאת הייתה טעות, טעות קשה.
היא יישרה אליי מבט חד, רציני, והודיעה שהיא לא מוכנה שאני אמשיך ככה לפגוע בה.
עם יד על הלב, לא ממש הבנתי מה היא רוצה ממני, הרי קראתי לה מלאך, נתתי לה מחמאה. כשניסיתי להבין קיבלתי תשובה שממש אהבתי, תשובה שהולכת איתי הרבה, כמעט לכל מקןם.
היא אמרה לי שמלאך זה משעמם שמבחינתה אין שום הבדל בין מלאך לבין בלוק- שניהם עושים כל הזמן בדיוק את מה שהם צריכים לעשות, שניהם מושלמים, שניהם מלאים, ובעיקר - שניהם משעממים.
לא, היא אמרה לי, אני לא רוצה להיות מלאך, בדיוק כמו שאני לא רוצה להיות בלוק. אתה יודע מה אני כן רוצה אני רוצה להיות בן אדם, בן אדם שמתאמץ, שמנסה, שנאבק, נשבר, מתרסק, נכשל... אבל לפעמים גם מצליח- וכשהוא מצליח זה שלו, כשהוא מצליח זה רק בזכותו, ואז יש לו סיבה טובה להיות מאושר, אני רוצה להיות בן אדם שיש ערך ענק להצלחות שלו, ורק בגלל שיכלו להיות במקומן כישלונות. בן אדם שיכול לשמוח כשהוא מצליח לעלות, רק בגלל שהוא כבר ריש לא פעם באלה מקומות נמוכים אפשר להיות. בן אדם שמאושר כשהוא יוצר משהו רק בגלל שהוא יודע טוב מאוד איך להרוס הכל. כן, אני רוצה להיות בן אדם. בן אדם שיודע להתקדם, בן אדם שיודע גם לסגת, בן אדם מעניין, בן אדם זז, בן אדם חי. בן אדם שיכול להיות מאושר. ואת זה אין למלאכים, בדיוק כמו שאין את זה לבלוקים. אש תעשה לי טובה ואל תזכיר את המילה הזו שוב, לא בקשר אלי.." 
-איתן זימן, פיסת שמיים-