[b]דרקון – אין דבר כזה[/b]
כתב וצייר: ג’ק קנט
בילי ביקסבי היה ממש מופתע כאשר התעורר בבוקר ומצא בחדרו דרקון.
הדרקון היה דרקון קטן – לא יותר גדול מחתלתול. כשבילי ליטף לו את הראש, כשכש הדרקון בזנבו מרוב שמחה.
בילי הלך לספר לאימו. “דרקון – אין דבר כזה!” אמרה אימא של בילי. והיא דיברה ברצינות.
חזר בילי לחדר שלו והתחיל להתלבש. הדרקון נגש אליו קרוב-קרוב וכשכש בזנב. אבל בילי לא ליטף אותו. אם אין דבר כזה, הלא טיפשי ללטף לו את הראש. רחץ בילי את הפנים ואת הידיים והלך לאכול את ארוחת הבוקר. הדרקון בא איתו. עכשיו כבר היה יותר גדול, כמו כלב בערך.
ישב בילי ליד השולחן והדרקון התיישב על השולחן. בדרך כלל אסור היה לשבת על השולחן. אבל מה יכלה אימא להגיד? הלא היא כבר אמרה שאין דבר כמו דרקון, ואם אין דבר כזה, אי-אפשר להגיד לו שירד מהשולחן.
אימא טיגנה לבילי כמה לביבות, אבל הדרקון אכל את כולן. הכינה אימא עוד, אבל הדרקון אכל גם אותן. אימא טיגנה לביבות עד שנגמרה כל העיסה. בילי קיבל רק אחת מהן, אבל אמר שבין כך לא רצה יותר. בילי הלך לצחצח שיניים, אימא התחילה לפנות את השולחן, והדרקון, שכבר היה גדול כמעט כמו אימא, נשכב לו על השטיח בפרוזדור ונרדם.
עד שחזר בילי כבר גדל הדרקון כל כך שמילא את כל הפרוזדור. ובילי היה צריך לעבור דרך הסלון כדי להגיע אל אימו. “לא ידעתי שדרקונים גדלים כל כך מהר”, אמר בילי.
ואימא אמרה בקול תקיף: “אין דבר כזה!”
כל הבוקר עבר עד שגמרה אימא לסדר את הדירה, כי הדרקון הפריע לה והיא הייתה צריכה לטפס דרך החלונות כדי להגיע מחדר לחדר.
בצוהריים כבר מילא הדרקון את כל הבית. הראש שלו יצא דרך הדלת הקדמית והזנב – דרך הדלת האחורית, ולא היה חדר שלא היה בו איזה חלק של הדרקון.
כשהתעורר הדרקון מן התנומה, היה רעב. מכונית של המאפייה עברה שם, והדרקון לא היה יכול להתאפק. הוא רץ אחרי המכונית של המאפייה. והבית, כמובן, בא איתו, כמו הקונכייה של חילזון.
נכנס אבא ביקסבי למכונית שלו ויצא לחפש את הבית. ובשעה שנסע בדק את כל הבתים.
לבסוף הגיע לבית שנראה לו מוכר, ומן החלון נופפו לו בילי ואמא ביקסבי.
טיפס אבא ביקסבי על ראשו של הדרקון, עלה אל הגג ומשם נכנס דרך החלון לתוך הבית.
“איך זה קרה?” שאל אבא ביקסבי.
“זה בגלל הדרקון”, אמר בילי.
“אין דבר כמו…” התחילה אימא להגיד.
“יש דרקון”, התעקש בילי, “דרקון ג ד ו ל מאוד!” וליטף לדרקון את הראש.
הדרקון כשכש בזנב מרוב שמחה ואז, עוד יותר מהר משגדל, נעשה הדרקון יותר ויותר קטן.
כעבר כמה רגעים כבר היה גדול כמו חתלתול.
“דרקונים כאלה לא אכפת לי”, אמרה אימא. “למה היה צריך לגדול כל כך?”
“אני לא יודע”, אמר בילי, “אבל נדמה לי שהוא פשוט רצה שישימו לב אליו”.       


אם מתעלמים מהבעיות שלנו, הן לא יפתרו לבד. בריחה לא פותרת שום דבר.