מי לא רוצה להגיע? להגיע להישגים, להגיע לאושר, להגיע להצלחה, להגיע ל... משהו. ההגעה ליעד היא לכאורה המטרה בכל מסלול. גם ברמה הציבורית מדובר תמיד על יעד סופי אליו צריך לחתור: שלום, בניית בית מקדש, ביאת המשיח וכן הלאה.

יחד עם זאת, אם נבחן מקרוב את חיינו, נראה שלמעשה אין תחום שבו ניתן לומר בלב שלם: 'הגענו'! כל הישג הוא פתח לאתגר חדש, כל יעד שנכבש מגלה רק עוד כמה ארוכה הדרך: סיום הלימודים הוא שער הכניסה לבגרות, סוף השירות הצבאי הוא תחילת החיים האזרחיים, חתונה היא תחילת חיי המשפחה, משיח בן דוד הינו
הפתח לעידן חדש ואפילו המוות, כידוע, אינו סוף פסוק.

יעקב אבינו קובר את רחל, שאת יום פטירתה ציינו השבוע, ב"דרך אפרתה". רחל אימנו נקברת באמצע הדרך במטרה מוצהרת 'לבכות על בניה'. ישנו בכי נצחי של רחל; מעבר לשמחה על הקיים חייבת גם להיות אי-שביעות רצון מתמדת מן המצב הנוכחי. ישנו כוח בעולם שתפקידו לתבוע את הקומה הבאה, לא להשלים עם
החולשות אלא להיות תמיד בתנועה. להתקדם הלאה.

מי שחשב שהקמת מדינת ישראל היא סוף הדרך, ימים כמו אלה – בהם מתברר שיש צורך להסביר מדוע הצהרת נאמנות היא בסיס לאזרחות ומדוע ילדי עובדים
זרים אינם פליטים מאושוויץ – מבהירים שאנו במקרה הטוב באמצע הדרך. מי שמחפש שלווה בארץ ישראל אינו במקום הנכון. יש לנו עוד דרך ארוכה ויחד עם ההודאה על מה שהושג, אנו תמיד בדרך, תמיד בהתקדמות. רחל תמנע את קולה מבכי ביום שנבין כיצד למצוא האושר שבתהליך, השמחה שבעמל, העונג שביצירה. בתנועה
המתמדת.

יקרים, שבעז"ה נשאף תמיד לעוד נחיה חיים של [b]התקדמות[/b] תמיד. להוסיף עוד טוב על הטוב הקיים! שבת שלום