[i]...כשדנים על מחנך טוב, הרי ראשית צריך לדעת לאיזה תחום חינוך הוא שייך ומה מגמתו, והאדם הפשוט שאין לו מושג בתורת החינוך אינו יודע להבחין ולהבדיל בין עיקר ובין טפל. יש שנקרא מחנך טוב, כיוון שמצליח לחנך את הילד להיות בעל סדר ומשמעת, אף כי לאמיתו של דבר בכלל אינו מחנך, אלא ממלא תפקיד של שוטר טוב, ומי שהוא שוטר טוב אינו בהכרח גם מחנך טוב. כי חינוך אמיתי אינו להכריח את החניך בכח להתנהגות טובה, אלא להביא אותו לידי כך שירצה בזה, ורק שבתחילת הדרך צריך כל מחנך להיות מבחינה מסוימת גם שוטר שמאלץ ומכריח, אבל זה החלק אינו החינוך עצמו, אלא כהקדמה ומבוא לחינוך. ולפי זה הרי יתכן, שהאדם הידוע כמחנך מעולה, או מקום חינוך המצטייר כלפי חוץ כמקום חינוך אידיאלי ביותר, עם משמעת ברזל וכיו"ב, ולאמיתו של דבר- אין זה בכלל מקום חינוך, ואנשיו ממלאים רק תפקיד שיטור בחינוך ותו לא. כמו כן יש הורים המתעסקים בכל תקופת חינוך הילדים רק בתפקידי שיטור, ואין להם שום מושג בערכים יותר עילאיים, ואין להם יד בפיתוח צלילים עדינים שהחניך חייב לקלוט בחלקי נשמתו...
(נתיבי חינוך, האדמו"ר מסלונים זצ"ל)[/i]
 
בניגוד לשוטר, שאין זה מתפקידו לנסות לרדת לסוף דעתו של האזרח, אלא לאכוף את ביצוע החוק, הרי שהורים חייבים להתייחס לרבדים הנפשיים הפנימיים של בנם. שוטר העוצר נהג שנסע ב"אין כניסה", בודק את המעשה לגופו בלבד. לעומת זאת, הורים המגלים את בנם חוצה קווים אדומים, עליהם ללבן את הצדדים הנפשיים העומדים מאחורי התנהגותו. רצוי שיזכרו כל העת כי מטרת החינוך אינה זמנית, אלא יש לה השלכות לכל ימי חייו.

עלינו לזכור כי איננו מאלפים רובוטים, אלא מחנכים ילדים. עיקר חובתנו היא להביא את הילד למצב שבו הוא יאהב את אשר אנו מלמדים אותו, ולהניעו לעשות את
תפקידיו מתוך חשק ורצון פנימי. אך אם הילד יעשה זאת מתוך כפיה ואחרי שאיימו עליו בעונש, הרי שמטרת החינוך לא הושגה.

נשים לב לעובדה שכאשר אנחנו מתחילים לחנך את הילד, הוא קטן וחסר בינה. הוא כה תלותי בנו, עד שכמעט אין סיבה שהוא לא יעשה מה שאנו פוקדים עליו, במיוחד אם אנו משגיחים שיבצע את דברינו. בגיל שבו הילד עדיין קטן, יש לנו זכות מוסרית להחליט עבורו מה טוב לו ומה לא.

אולם לא לעולם חוסן. כשהילד מתבגר, הוא רוכש דעה משלו והולכת ופוחתת מידת השפעתנו עליו. עם התבגרותו הוא מנסה לאמץ לו משנת חיים סדורה, שלא תמיד יש לנו חלק בעיצובה.

חינוכו של הילד חייב להיות מכוון לתקופה זו. אותה תקופה שבה הילד הולך ומתגבר והופך לעצמאי, הינה התקופה הקריטית לחינוכו. צריך להביאו לידי כך שיבנה
עצמאות תקינה ויטול על עצמו אחריות נכונה על עצמו, על חייו ועל עתידו.

למען השגתה של מטרה זו יהיה עלינו להסביר לילד את ההגיון העומד מאחורי ציווינו, ומה מניע אותנו לאסור עליו דברים מסוימים. לא נחנך אותו ללמוד כדי להביא
כבוד למשפחה או כדי לרוות ממנו נחת. נחנך אותו שהדבר הטוב-בשבילו הוא. אם נאלץ להעניש את הילד, תהבהב לנגד עינינו נורת אזהרה, שאסור שהילד יחשוב שאנו מענישים אותו, כי אנו נפגענו מהתנהגותו. נבהיר לו בהזדמנות הנינוחה הראשונה כי עתידו שלו דורש מאיתנו לחנכו.

אם יחשוב כי אנו מתכוונים רק לטובת עצמנו, הוא לא יקבל את הוראותינו כמחייבות. במצב כזה, תהיה התנהגותו תלויה ביחסו אלינו. כאשר יחפוץ לרצות אותנו,
יתנהג כפי שאנו מצפים ממנו, וכאשר ירצה להרגיז, יהיה בידו קלף נהדר. זאת ועוד, באופן זה אין כל ערובה - שהוא ינהג כראוי גם בשעה שלא נהיה בסביבתנו, כאשר יחוש משוחרר מעולנו. זוהי תוצאה קלאסית של שיטור ואכיפה, ולא פירות של חינוך יהודי.

לעומת זאת, אם נשכיל לטפח בו רגש של אחריות עצמית ומשמעת פנימית, נביאנו למצב בו יבין כי הדברים החיוביים שהוא עושה מקדמים אותו עצמו, ופותחים לפניו עתיד מבטיח.