[right]בס"ד ובהשתדלותנו

שואלים:
-מה זה ענווה?
-אולי יקל עלינו לשאול מה זה גאווה?
-האם ענווה זה ההפך מגאווה?
לרמב"ם יש את שיטת האמצע בעבודת המידות. יש את שתי המידות הקיצוניות, שהן לא טובות וצריך להתרחק מהן, ויש את המידה שהיא דרך האמצע, והיא נמצאת מעל הציר. היא הדרך הנכונה בה אנו צריכים לדבוק. לדוגמא:
                      נדיבות
קמצנות-------------------------פזרנות

-אם כך, איפה נמקם את הענווה והגאווה על הציר? (להראות ציר)
                      ענוותן
גאוותן-------------------------שפל רוח

[b]"לעולם יהא אדם ענוותן כהלל".[/b]
תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי. מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות פקחות. הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות. הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים. אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעוס. נתעטף וישב לפניו, אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול שאל. אמר לו אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? אמר לו: הן, אמר לו: אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל! אמר לו: בני, מפני מה? אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז. אמר לו: הוי זהיר ברוחך, כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל לא יקפיד:
(שבת ל ע"ב - לא ע"א)

הלל לכאורה נתפס כלפלף, אך הסוף מעיד שכל הסיפור לא היה ממקום כזה. אם הוא היה עונה- אוי, מצטער שהפסדת 400 זוז! אז היינו חושבים שאפשר לדרוך עליו. אבל הלל ענה את תשובותיו מתוך מקום מכוון, של סבלנות וענווה, ולא מתוך שפלות רוח! הלל לא מציג תדמית של- בואו, תדרכו עליי, אני כלום, להיפך! בשמחת בית השואבה הלל אמר "אני כאן הכל כאן", כלומר, כשהלל נמצא גם השכינה נמצאת. הלל היה מאוד מודע לכוחותיו ולרמתו, ודווקא זו ענווה.
אדן שמזלזל בעצמו הוא גאוותן- הוא מזלזל בכוחות שהקב"ה נתן לו, ולכאורה הוא מבין יותר טוב מה' מי הוא, ולכן זו גאווה.

נחזור לציר-
גאוותן ושפל רוח שניהם נמצאים בעמדה של השוואה. גאוותן חושב תמיד מי נמצא מתחתיו וחשוב לו להיות במקום גבוה יותר, ושפל רוח בכלל לא נכנס לתחרות מתוך פחד להרגיש שכל כך הרבה נמצאים מעליו. הוא בעצם גם גאוותן, כי קשה לו לראות שמצליחים יותר ממנו. שפל רוח לא יוצר, כי תמיד הוא יחשוב שבטח מישהו אחר יעשה טוב ממנו, או שכבר עשו לפניו.
לכן ענוותן זה אדם שלא נמצא בעמדה של השוואה. כל אגם בעיניו הוא ערך מוחלט בפני עצמו, וזה לא מאיים עליו. אין יותר ממני או פחות ממני. כמו שיש צבעים שונים, ואין צבע 'יותר טוב'. כל אחד והייחודיות שלו, ומה שהוא מביא.
ענוותן לא נפגש במשהו חזיתית, הוא מתבונן בו. הוא פוגש אנשים כאלו הוא במחקר, בניסיון ללמוד מכל אחד. ההתנהלות של אחרים לא מאיימת עליו, אלא מעצימה אותו.

לסיכום, הענווה מתחלקת לשניים-
1. הענוותן ביחס לסביבה- לא ממקום השוואתי, כל אחד הוא עולם אחר וכך גם אני. אין יותר ממני או פחות ממני. לומד מכל אדם.
2. הענוותן ביחס לקב"ה- מכיר בכוחות שלו, מתוך כך שכל הכוחות שלי הם מה' יתברך, הם לא שלי, ולכן אני מוכרח להשתמש במתנות שקיבלתי.

סבב- כל אחד בוחר לספר על כוח אחד שיש לו, והאם הוא מצליח לממש אותו.

ב"הצלחה!

​נערך ע''פ הרבנית רוחלה סמינובסקי[/right]