הפעמון במגדל הכבאים

פעם הכול היה אחרת!
מה יותר קל היום מאשר להעביר מסרים מידיים. פלאפון, טלפון, פקס, אי-מייל, אס-אמ-אס, בכל צורה ובכל זמן, רק תקישו.
אבל קצת אחורה בזמן, לפני שהכול התחיל להתגלגל במהירות האור, אם רצית לדבר עם מישהו ולהעביר לו מסר במיידי, היית חייב להתאמץ קצת יותר. השיחה הייתה חייבת לעבור דרך ה”מרכזנית”.
המרכזנית הייתה יושבת במשרד מבודד, משועממת ברוב שעות היום ומחכה שמישהו יתקשר. היה ורצית ליצור קשר, הייתה לוקחת ממך את המספר שאליו בקשת להתחבר, או לחלופין את שמו של האיש שאיתו בקשת לדבר, מחייגת דרך המרכזייה ויוצרת את הקשר המבוקש. בין המתקשרים היו גם כאלו שניצלו את זמינותה של המרכזנית, רק כדי לברר את השעה המדויקת. היו אלו הימים של שעוני ה”קפיץ”, בכל יום היית חייב להטעין את השעון מחדש, ולא פעם גם לכוון אותו שוב. כך שהשעון הגדול שבפינת המשרד שימש הרבה מתושבי העיר שרצו לדעת את השעה המדויקת. והיא, המרכזנית, עשתה זאת בשמחה ובלא מעט גאווה.
בין המתקשרים הרבים היה אחד קבוע, מדי יום כשהשעה הייתה מתקרבת לחצות היה האיש מתקשר:
“שלום לך גברתי, התוכלי לומר לי את השעה המ-ד-ו-י-ק-ת, ותודה מראש”.
בדרך כלל הייתה התשובה לאקונית: “השעה - חמש דקות לפני שתים עשרה”.
הדבר חזר על עצמו, דבר יום ביומו. בחורף ובקיץ, בסתיו ובאביב. האיש מתקשר והמרכזנית עונה בסבלנות, במשך עשרות שנים.
הגיע היום, המרכזנית המסורה הזקינה, שנים של הרמת שפופרות נתנו בידה הרועדת את אותותיהם, היא עמדה לפרוש מעבודתה ארוכת השנים.
נותר לה עוד יום אחד אחרון. התרגשות לא מעטה אחזה בה, בכל זאת עשרות שנים של עבודה בין כתלי המשרד שבו הטיבה להכיר כל פינה וסדק. היא השתדלה לענות למתקשרים ביתר אדיבות וסבלנות מאי-פעם, נפרדה ממי שחשבה שמתאים להיפרד וחכתה בכיליון עיניים לטלפון הקבוע הסמוך לחצות, הפעם היא תדע מי האלמוני המתקשר. הפעם היא תפתור את החידה שמטרידה אותה כמעט שלושים שנה.
הוא לא אכזב, הוא צלצל גם היום: “שלום לך גברתי, התוכלי לומר לי את השעה ה-מ-ד-ו-י-ק-ת, ותודה מראש”.
- “סליחה על הסקרנות שאני מגלה,” הפתיעה אותו המרכזנית בשאלה, “היום הוא היום האחרון בעבודתי זו, ומאוד הייתי רוצה לדעת מי אתה, ולמה אתה מתקשר בכל יום באותה שעה?”
האיש התגלה כאדיב: “את יודעת בוודאי כי בכל צהרים מצלצל הפעמון שבמגדל הכבאים בשעה שתים עשרה בדיוק?!”
- “יודעת ושומעת!”
- “ובכן”, המשיך האיש כשקולו מתנפח בגאווה סמויה: “אני הוא האיש שמצלצל בו מדי צהריים כבר שלושים שנה, ולכן אני חייב לדעת את השעה המ-ד-ו-י-ק-ת”.
המרכזנית קפצה ממקומה: “אוי! אבוי לי! והרי במשך כל אותם שנים כיוונתי את השעון שבמשרד בהתאם לצלצול הפעמון...”