פעולה+קטעים+צופר ליום השואה

אומרים לחניכות לספור כמה חברות יש להם ואז מביאים שקית של אורז/פתיתים או משהו כזה. נותנים לכל החניכים לספור כמה יש בחבילה/ עד שיתייאשו. להגיד שזה אפילו לא שישית משש מיליון.
נותנים לחניכות לו"ז של זמן ושואלים מה הן יכולות להוריד. המטרה של זה היא להבין שמאד קשה לנו לצאת מאיזור הנוחות שלנו, לעומת ילדים של פעם... שאפילו את הבסיס לא היה להם.
משחקים דג מלוח (שהחניכות לא יכולות לזוז) ומחבואים (כנ"ל)
משחקים משחק כלשהו שהחניכים רוצים ואז אחד שהם ממש לא אוהבים - בשואה לא הייתה בחירה לילדים מה לעשות...
משחקים: אף פעם לא, משהו שמתלוננים אבל: תחרות בין 2 קבוצות, חיי שרה (פרופורציות. אנחנו מבואסות כי נפסלנו...) ומשחקים עם אותם רעיון: אינקי פינקי, פינקיו וכו'. מסבירים לחניכות שפעם זה פשוט לא היה באופציה, להתלונן! וגם עם כן... כל כך לא על זה! שאנחנו מפונקים!

סיכום:
מפזרים על הרצפה קטעים על השואה, ושואלים את החניכים למה הם הכי התחברו ולמה:
"קל לאמוד מיליונים.
לא היה רגע בפולין שלא חשבתי על כך.
לא היה לילה ששנתי לא נדדה בי.
אמרי לי את האמת. את מסוגלת להמחיש לעצמך מה זה מיליונים?!
אדם אחד ויחיד שניתקוהו מיקיריו, הובל בלילה, מעורטל מכל, אל תאי הגזים...
...ועתה,
הכפילי זאת בעשר, במאה, באלף, ברבבה, במיליון.
את יודעת,הרי למדת חשבון בבית ספר.
אשר לי, אני רואה תמיד את האחד והיחיד, הכאב האנושי אינו יודע את לוח הכפל, איך לחשב מליונים במחשב והרי אין לו לאדם אלא לב אחד בלבד,
ולב זה תופס בקושי פחד אחד מהו, יתמות אחת מהי, שכול אחד....
לא איני מתיימרת לספר על מיליונים..."


"אנחנו עם אשר האנדרטאות שהקים לא היו אף פעם אנדרטאות ניצחון.
על האנדרטאות שלנו חקוקים שמות הנופלים.
אצל עמים אחרים
תמצאו שערי ניצחון ואילו סימלי הגבורה שלנו הם דוקא:
מצדה, תל חי, וגטו ורשה.
מקומות בהם הפסדנו בקרב, אבל נצחנו במלחמת קיומו של העם היהודי."             

"רוצה אני להתחנן לפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו, שתקחו נקם באותם הפושעים שידם האכזרית הוציאה אותנו מן החיים. רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו – פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים. כי מאמינה אני באמונה שלימה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם ולילדיכם עתיד טוב יותר, ואז לא ישוב אותו רשע שהשתלט על העולם והפך את החיים לגיהנום".
(דוניה רוזן הי"ד)

יצאתי לפולין בשביל עצמי,
לראות, ואולי גם להרגיש משהו...
בכל זאת, הרגשתי שאני יוצאת יותר
בשביל אמא שלי. (אפילו שהיא לא יודעת את זה)
וכאב לי, כאב לי שלא הרגשתי כלום...
שלא חשתי מה היא עברה
בשלג, יחפה,
כשהיא היתה ילדה קטנה,
ואפילו לדמיין שם, מול המשרפה,
לא יכולתי לשייך אותה לשם...
אמא, איך בנאדם יוצא חי ... מהמוות ?
-מתוך יומן מסע לפולין, 1988.-



בליל שישי התאספנו על המדף העליון בבלוק שלנו. היינו אז 5-10 בנות. לא הרבה זמן נשארנו. בחושך הגמור הדלקנו. ולא היה אז בכלל אושוויץ: לא רצפה, ושום תנאים סינטריים.
הדלקנו את הנרות והתחלנו לשיר בשקט שירי שבת.
היינו מסונוורים מהאור של הנרות, ולא ידענו מה נעשה מסביב.
אחרי הפסקה קטנה שמענו בכי חנוק מסביב מעל כל המדפים שסובבו אותנו.
קודם- הבכי הבהיל וזעזע אותנו. נתברר שבכל המקומות (ואפשר היה לעבור ממדף למדף), נשים יהודיות שישבו חודשים ואפילו שנים התאספו סביבנו על המדפים השכנים- והקשיבו לשירה.
היו אחדות שירדו, וביקשו שנרשה להן לברך על הנרות.
היה זה מקרה ראשון מזעזע. אח"כ אלה שהיו בבלוק התרגלו שבכל ערב שבת הדלקנו נרות. לא היה לנו לחם, לפעמים לא היה מה לשתות. אבל את הנרות השגנו איכשהוא...


על אף פעולתה הבלתי נלאית של מכונת ההשמדה סביבם

הצליחו אלפי ילדים להינצל.

ילדים שמצאו מחסה בבתים של אנשים בעלי מצפון ומוסר.

חסידי אומות העולם או אומצו בידיהם.

ילדים שהוחבאו במנזרים.

ששרדו יחידים ביערות ובכפרים.

נרדפים משוטטים כחיות בר.

ילדים נאלצו לשבת בדממה ארוכה מבלי שיוכלו להוציא מפיהם קול צחוק ולא קול בכי חודשים ארוכים.

לילדים אלה ששרדו הייתה חשיבה לזהותם היהודית.

לחברה ולאמונה בחיים ובאדם רצופה פחדים ומשברים.

אך ילדים רבים, רבים כל כך.

נחרץ גורלם ולא נשאר איש שיבכה את מותם.

ולא נותר זכר לחייהם ולמותם.

זה לא שישה מיליון שנרצחו, זאת שירה, ובתיה, ואורית, ואיתי, ועמיחי, וכל החברים שלהם, וכל המשפחה שלהם.
זה לא שישה מיליון שנרצחו.
זה אדם אחד, עם חיים, עם משפחה, עם חברים.
בדיוק כמוכם. בדיוק כמונו.
זה אדם אחד כזה, מלא חיים, מלא חיוך, אחד שכולם אהבו.
זה שישה מיליון אנשים כאלו.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה - מהי גבורה?
היכן נתגלתה גבורה גדולה יותר, אצל מי שנרצח בשואה או אצל מי שנלחם בנאצים, כמו בגטו ורשה?
​​​​​​איננו יכולים להחליט על כך, וודאי אלו שנלחמו היו גיבורים. אבל גם יהודים אחרים ששמרו על צלם אלוקים שבהם ועל מידות טובות בתוך גיא צלמוות, אף זו גבורה.מסוג אחר, גבורה יומיומית, גבורה לקיים מצוות, לחסוך קצת שמן להדלקת נרות שבת, גבורה להמשיך ללמוד, להתפלל ולשמור על שבת, גבורה לעזור לעודד ולחזק את הזולת - גם מי שבעצמו שבור. כאלו מעשים היו למאות ולאלפים, למליונים ולעשרות מיליונים. 
הרי הנאצים ימח שמם רצו לא רק להרוג אותנו, אלא גם להשפיל אותנו ולדרדר אותנו לרמת בהמה. ובזה הם לא הצליחו! אפשר לקחת מאדם את הכל, אפילו את חייו.. אבל את הכבוד האנושי, את הערך האנושי, אי אפשר לקחת, זה תלוי בבחירה החופשית. גם זו גבורה, גבורה פסיבית - לספוג עינויים למרות נוראיות ובכל זאת להמשיך מעמד.כך כותב האדמו''ר מפסיאסצנה הי''ד: '' יש בן מלך שמכים אותו אך הוא נשאר בן מלך! אל תיפול! הישאר בן מלך!" 
​​​כמובן, גם לקחת נשק ולהילחם באויב - זו גבורה. יהודים חרדים אינם מתלהבים ממרד זה: בשביל מה למרוד, ממילא הכל אבוד וכולם ימותו. אלא יש לסחוב עוד יום ועוד יום עד שתבוא הישועה - שבאמת הגיעה לבסוף.לפעמים יהודים ציונים אומרים: אלו שלקחו נשק, מגיע להם כל הכבוד! הם לא לחמו מתוך מחשבה שיוכלו לנצח ולהינצל: אלא כדי למות בכבוד, לא כצאן לטבח יובל, אלא למות כקרב לוחמים. זאת הכנה למלחמת השחרור ולמלחמות ישראל.אלו לאלו דברי אלוקים חיים. זו גבורה וזו גבורה.אלו יגידו שהגבורה המלחמתית של גטו ורשה, גדולה יותר מן הגבורה היומ-יומית.
 
מי אנו הקטנים כדי להכריע?! אנו נסתכל בחרדת קודש על אלה ואלה. שני סוגי קידוש ה' היו בשואה. ומי אנו שנחליט מה גדול יותר.

(הרב שלמה אבינר, באהבה ובאמונה)


צופר - מצורף בקובץ מעוצב:


​חיים שמי!
​שואלים אתם מי אני? האמנם לא תכירו מי ומה אני? והם כולם הבחינו בי מייד. כולם, הציידים על השבילים, הרודפים על הדרכים, המשמרות על הגבולות. הם כולם הכירו אותי. בקיץ ובחורף, בגשם ובשלג ובשחור הלילה.הם כולם הרגישו בי מרחוק, הריחו את ריחי… ואתם עודכם שואלים כיצד? כן! ילד יהודי אני, הלועג לכל הציידים. ילד יהודי שאינו יודע פחד מהו.
מאין באתי? באתם גם אתם לחקור אותי? טוב, אגלה לכם את הסוד: מבור המתים אני בא. מקבר פתוח יצאתי! שם נולדתי מחדש. מה שהיה לפני זה, לא אזכור ולא אספר. לא אספר על אחותי הקטנה ושני אחיי הגדולים ועל התינוק אורי, ועל אימא שנלקחה עם כל הילדים חוץ ממני.בבור נולדתי, שכבתי בבור עם כל היהודים, עם כל הילדים וצעקתי "שמע ישראל" ואבא אמר לי: "צא אתה, ילדי, מתוך הבור. דמי שלי נוזל ואוזל מקרבי, ואתה חי ורוצה לחיות. דע כי מבור המות אתה קם לחיים ושמך יקרא מהיום: חיים. ברח מכאן חיים בני וחיה תחיה!"
ברחתי מהקבר הפתוח אל היער הסמוך. ואני לחשתי לכל צמחי היער את סודי. אולם הציידים ארבו לי, סבבוני בתוך היער וכמעט שנפלתי בפח שפרשו לרגלי, עד שיצאתי מהיער.הרודפים עקבו אחרי, הם היו מחנות, מחנות ואני יחידי והם כולם רדפו אחרי כדי לתפוס אותי. ואז הבינותי כי נושא אני אתי אוצר אשר יקר בעיניהם מכל יקר, וכדאית להם כל העבודה וכל הטרחה. לא פעם נמאסו לי החיים האלה. לא פעם חשבתי על אימא ואבא שנשארו בתוך הבור וחשבתי שלא טוב שעזבתי אותם, כי אני ילד יהודי יחידי, ומה לילד יהודי כמוני לחיות בין כל-כך הרבה ציידים?
אבל כל פעם שראיתי שמחפשים עוד יהודי ועוד יהודי, הבינותי שילד יהודי הוא אוצר גדול ונשבעתי לשמור על האוצר הזה ויהי מה!
(מתוך הסיפור -חיים שמי-)
אהובות, אתן אוצר גדול! תשמרו עליו! 
כי במותם של חללי השואה - הם ציוו לנו את החיים...