טקס יום הזכרון

בס"ד
זו הצגה לטקס יום הזכרון: 

(על הבמה תומר –חייל, ונטע – ארוסותו יושבים על כסאות, מאחורי תומר – האבא, מאחורי נטע – האמא,
באמצע – ערן ילד קטן. כולם מחייכים, מתחילה מנגינה עצובה כולם פריז חוץ מאמא)
אמא:את הדבר הראשון כולם זוכרים, שן ראשונה בגיל חמישה חודשים, חיוך ראשון, צעדים ראשונים, פעם ראשונה
שהכרת לנו את נטע, פעם ראשונה שלבשת מדים, היית כל כך יפה, איך אפשר לשכוח? כל
הלילה התהפכתי במיטה, הבן הגדול שלי בצבא, רק שיצא בשלום וישוב בשלום, שיצא וישוב
בשלום. מאז עוד יצאת ושבת כל כך הרבה פעמים, לא את כל הפעם אני זוכרת, לפעמים רק
נפרדנו בשלום חטוף במסדרון כששנינו ממהרים, לא יכולתי לדעת בפעם האחרונה שזו הפעם
האחרונה, אתה מבין. רק כשעובר הזמן ושוב מגיע יום שישי ואני מבינה שהיום לא תגיע,
שלא תגיע יותר. רק כשעובר הזמן והחיוך שלך חסר לי, כבר יותר מדי זמן שהחיוך שלך
חסר, אז אני מביטה בתמונות ומבינה – שזאת היתה התמונה האחרונה.
(מתכופפת, מדליקהנר, פריז על כולם חוץ מהאבא)
אבא: בשבעה כולםאומרים לכולם תהיו חזקים, אבל אני הרגשתי את העיינים שלהם נעוצות בי, אני חייב
להיות חזק, לחזק את אמא ואת ערן הקטן, אני חייב לפרנס, להביא כח, אני חייב להביא
תקווה. והאמת – אני די מצליח, כשאני לא חושב עליך אלא רק על מי שכאן אני מצליח,
הולכים לעבודה , חוזרים, מתנהגים כאילו אין רגשות וקשיים. רק בלילה, כשכולם ישנים,
אני פותח אלבום, רואה אותך מחייך, חיוך גדול ולא נגמרחיוך שלפני 19 שנה גרם לי
להיות האבא המאושר ביותר, ועכשיו, החיוך הזה שובר אותי. כולם בשבעה אמרו תהיה חזק,
אני די מצליח, רק בלילה מול התמונות אני נשבר. ולא רוצה שיום חדש , בלי החיוך שלך –
יבוא מחר.
(מתכופף, מדליק נר,פריז על כולם חוץ מהילד)
ערן – ילד: הבטחתשתבוא לקחת אותי מבית הספר, עם המדים והרובה והכל, שכולם יראו איזה גיבור אתה
וגדול. לא באת. אני לא סולח לך אפילו שהתמונה שלך עכשיו בכל העיתונים, אפילו
שעכשיו כולם יודעים שאתה הכי גיבור מכולם. אני לא סולח לך אפילו שעכשיו קונים לי
מלא הפתעות כדי שלא אפריע.
אני לא סולח לך כיעכשיו, כי אם אקבל מאה בחשבון אמא לא תחייך. וכשאני שואל אותי למה היא כל הזמן
עצובה היא אומרת שזה בגלל שהלכת ולא תחזור, שזה מה שהגדולים אומרים כשהם לא רוצים
להגיד מץ. גם היועצת אומרת ככה כשהיא שואלת אותי איך אני מרגיש עם זה ולמה אני הכי
מתגעגע. אני לא מגלה לה, זה סוד. רק לך אני אומר, אני מתגעגע שאתה עושה לי צבא ואז
אני מצדיע וזה מצחיק כי יש לי ידים קטנות אז אתה מחייך. ולפעמים כשאני לבד מול
המראה,  אני מנסה לחייך גדול כזה, בדיוקכמו שאתה.
(מתכופף, מדליק נר,פריז על כולם חוץ מהארוסה)
ארוסה: כל כך הרבהפעמים דמיינתי את הרגע הזה, אתה צועד לקראתי, אבא שלך מצד אחד ושלי מהצד השני, וכל
החברים שעמדו מסביב ורקדו מטשטשים ונמחקים ואני רואה רק אותך, את החיוך שלך, אחרי
שבעה ימים שלא נפגשנו ולא דברנו רק הסתכלנו בתמונות, החיוך שלך בטח יהיה הדבר הכי
יפה בשבילי בעולם.
ועכשיו – מנגד לכלהחלומות יש למשפחה שלך שבעה ימים לעכל – ולי – את כל הזמן שבעולם. שבעה ימים בלי
לדבר איתך ממש אלא רק עליך. ולא לראות אותך באמת אלא רק בתמונות. ממש כמו שאמורים
להיות שבעה ימים שמסתיימים בחתונה. אבל הימים האלה עומדים להשאר פה עוד הרבה זמן.
ימים של געגוע וכאב. ימים שרק מנסים להזכר ברגעים שמעבר לתמונות, ימים שהכל מטשטש,
אולי מהדמעות, ואני מבינה שהחיוך שלך, הוא תמיד יהיה , הדבר הכי יפה בעולם בשבילי.
(מדליקה נר, פריז על כולם עצובים. תומר עדיין מחייך)

***

בהצלחה