תרום
צור קשר
מהלך הפעולה:
1.חיי שרה
2.אקוואקווה
3.הורדת ידיים
4.פינוקיו.
[המשותף לכל המשחקים שהם אינטרסנטיים וכדי לנצח צריך להרוס לאחרים)
השלב הבא:
מחלקים את השבט ל2 קבוצות,
אומרים לכל קבוצה לכתוב משימות לקבוצה השניה.
(אם מדובר בשבט שלי הם יעשו הרבה כדי לדפוק ת´קבוצה השניה וזה האידיאלשל המהלך הזה בפעולה).
כשנגמר הזמן מכנסים את כולם,
ומקריאים את המשימות.
ואז שואלים בהצעה פתאומית.
"אולי נעשה החלפות בין מה שנכתב? שכל אחד יעשה מה שהוא כתב?"
ואז שואלים:
"מה הבעיה?למה לא?"
ואז...
מושיבים את החניכים,
מביאים להם אוכל
ומספרים להם סיפור שמראה מה קורה שבמקום לפגוע אחד בשני אתה עוזר לשני:
יום אחד, כשהייתי בכיתה ט’, ראיתי ילד מהשכבה שלי שהיה בדרכו הביתהמביה"ס, שמו היה עידו. נראה היה שהוא סוחב את כל הספרים שלו. חשבתי לעצמי: למה שילד ייקח את כל הספרים שלו הביתה מביה"ס? הואבטח יורם. היה לי סופשבוע עמוס (מסיבות ומשחק כדורגל עם החברים שלי בשבת
אחה"צ) אז משכתי בכתפי והמשכתי ללכת.
בשעה שהלכתי, ראיתי חבורה של ילדים רצים לכיוון עידו. הם העיפו לו אתכל הספרים מהיד והפילו אותו לאדמה. המשקפיים שלו עפו וצנחו על הדשא במרחק 3 מ’
ממנו. הוא הביט למעלה וראיתי את העצב בעיניו.ליבי יצא אליו, רצתי וכשהוא זחל מסביב כדי לחפש את משקפיו, ראיתי דמעות בעיניו. נתתי לו את המשקפיים ואמרתי לו "החבר’ה האלה מגעילים" הואהסתכל עלי ואמר "היי - תודה " וחייך אלי.
זה היה אחד מאותם חיוכים המראים הכרת תודה אמיתית. עזרתי לו לקוםולהרים את ספריו ושאלתי אותו למה לא ראיתי אותו קודם, איפה הוא גר. הסתבר שהוא גר
לידי, אז שאלתי אותו איך קרה שלא ראיתי אותו קודם לכן.
הוא אמר שהוא הלך לבי"ס פרטי קודם לכן. בחיים לא הייתי מתחבר עםילד שהולך לבי"ס פרטי לפני כן, חשבתי לעצמי. דיברנו כל הדרך הביתה
ועזרתי לו לסחוב חלק מהספרים. שאלתיאותו - "היית רוצה לשחק איתנו כדורגל?" הוא ענה שכן. בילינו ביחד
כל אותו סופ"ש וככל שהכרתי אותו יותר, כך חיבבתי אותו יותר וכך גם החברים שלי. ביום ראשון בבוקר ראיתי אותו שוב עם כל הספרים. אמרתי לו , "נראהלי שאתה הולך לפתח שרירי ידיים חזקים במיוחד אם תסחב את כל הספרים האלה כל
יום". הוא צחק והעביר לי חלק מהספרים.
במהלך 4 השנים הבאות, עידו ואני נעשינו חברים טובים. כשסיימנו אתהתיכון, התחלנו לחשוב על צבא ואוניברסיטה. ידעתישכל הזמן נישאר חברים למרות שכל השכבה ואני צחקנו עליו על כך שהוא "יורם", והוא זה שהיה צריך לשאת את הנאום בשם הבוגרים בטקס סיום התיכון.
ראיתי את עידו ביום הנאום הגדול, הוא נראה נהדר, הוא היה אחדמאותם נערים שבאמת מצאו את עצמם במהלך התיכון. הוא ממש נראה טוב (למרות המשקפיים),
אפילו היו לו הרבה חברות במהלך התיכון. הוא היהמאוד נרגש מהנאום. טפחתי לו על השכם ואמרתי לו "אל תדאג - אתה תהיה גדול". הוא הסתכל עלי באחד מאותם מבטים (מלאי הכרת תודה) וחייך."תודה" הוא אמר. כשהואהתחיל לנאום, הוא כחכך בגרונו ואמר:
"סיוםהתיכון הוא זמן להודות לאלה שעזרו לך לעשות את זה במהלך השנים הקשות
הללו". הוא סיפר שהוא תכנן להתאבד באותו סופשבוע בו עזרתי לו. הוא סיפר
איך הוא רוקן את כל הארונית שלו וניקה אותה כדי שאימא שלו לא תצטרך לבוא לנקות
לאחר מכן ולסחוב את הספרים שלו. הוא הסתכל אליי וחייך חיוך קטן.
"למזלי,ניצלתי, החבר שלי הציל אותי מהתאבדות".
שמעתי את הרחשים בקהל בשעה שהבחור החתיך, הפופולארי והמוצלח הזה, מספרעל הרגע החלש ביותר שלו. ראיתי אתההורים שלו מסתכלים עלי ומחייכים את אותו חיוך מכיר תודה. עד לאותו רגע לא
הבנתי את המשמעות של אותה הכרת תודה.
