על ידי יאיר בן דוד
» 25/01/2025, 23:11
משחק:משחקים משחק שדומה לדגל, עם קצת שינויים. מחלקים את הקבוצה ל2 קבוצות. קבוצה א' השומרים קבוצה ב' הכובשים. מגדירים את השטח של קבוצה א', בשטח הזה קבוצה ב' יכולה להיתפס. כשחניך נתפס הוא עומד במקום עד שחבר מהקבוצה יתן לח כיף- כמו בדגל מגדירים שהשטח שקבוצה ב' צריכים לכבוש נמצא באמצע השטח של קבוצה א', על השטח הזה קבוצה א' צריכים להגן מפני קבוצה ב', שצריכים להיכנס אליו.עד כאן מקווה שמובן. כאן יש עוד טוויסט- את הקבוצה הכובשת מחלקים לזוגות. לצורך העניין- קבוצה ב'1 ב'2 וב'.3 במשחק הראשון- כל זוג צריך שרק הוא יכבוש את השטח הפנימי, ולא הזוגות האחרות. החניכים יראו שזה לא אפשרי לכבוש אם כולם מפולגים במשחק השני- כל קבוצה ב' מנסה לכבוש את השטח. החניכים יראו שעכשיו כשהם ביחד הם מצליחים לכבוש. עכשיו עושים החלפות וקבוצה ב' היא השומרת וקבוצה א' היא הכובשת.(אפשר להביא עוד משחק שקשור לאחדות)קטע על אחדות:כך לשון הפסוק בתהלים: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהלים קכ"ב , ג'). ודורשים חז"ל שזוהי העיר המחברת ומאגדת את הכל אליה, שהרי אף שלכל אחד דעת שונה ורצון שונה, כולם מתפללים למקום אחד, פני כולם לירושלים, ולמרותשלכל אחד תפילה משלו, כל התפילות לירושלים ודרכה הן עולות, וכלשון חז"ל :"עיר שעושה את כולם חברים". הגמרא במסכת מגילה קובעת: "ירושלים לא נתחלקה לשבטים" (כ"ו, ע"א), היא לא שייכת לשבט אחד, לאף אחד אין בעלות על ירושלים, היא שייכת לכלל ישראל, למציאות המאחדת אותם. שמעתי פעם מהרב משה צבי נריה זצ"ל, ראש ישיבת כפר הרואה, ששאל מדוע לא זכינו לכבוש את ירושלים כבר במלחמת השחרור? מדוע נאלצנו לחכות 19 שנים עד שזכינו לירושלים השלמה? והוא השיב: במלחמת השחרור עדיין לא היינו צבא מאוחד, ההגנה נלחמה לחוד, ואנשי האצ"ל והלח"י נלחמו לחוד, היה אמנם פיקוד אך האיחוד היה עדיין רחוק, כשלא מאוחדים לא ניתן לכבוש את ירושלים. אחר כך כשקם צה"ל ואיגד בתוכו את כל הפלגים, צה"ל מאוחד, עם מאוחד, יכול לכבוש את ירושלים. ירושלים שלא נחלקה לשבטים, לא נכבשת אם לא מתאחדים סביבה. האיחוד מביא את יכולתינולהתרומם לירושלים. כך הרי דורש הירושלמי: "כעיר שחוברה לה יחדיו – שמחברת ישראל זה לזה" (ירושלמי לבבא קמא פ"ג, ה"ז). קטע יפה אבל האם זה תופס גם במציאות?2 קטעים מווינט:- אמונה אלון:
יש מי שמתקשים להתחבר לשמחת יום ירושלים מפני שאינם רואים הבדל בין מלחמת העצמאות, שאחריה נחלקה ירושלים לשני חלקים, לבין מלחמת ששת הימים שלאחריה שני חלקי העיר לא ממש אוחדו. אין הכוונה רק לצעירים, אלה שלא חוו על בשרם את נס שחרור ירושלים, ושמבחינת רבים מהם שתי המלחמות שהוזכרו הן כמעט היינו הך. גם בעיניי המבוגרים שבינינו נראות היום כל מלחמות ישראל כמערכותיה הרבות של מלחמת-עצמאות אחת שטרם הסתיימה. אמנם בתוך כל זה היו 19 שנים שבהן עם ישראל לא היה יכול להגיע אל בית-אל ואל חברון, אל הכותל המערבי ואל הר הבית, אבל מאז כבר עברו עוד 52 שנים שבהן עם ישראל יכול גם יכול להגיע אל המקומות הללו, ולא תמיד טורח לעשות זאת. יש גם מי שאינם חוגגים את היום הזה, רק משום שאינם יודעים כיצד. הרגש הלאומי העמוק עדיין טבוע בהם, הם נמנים על הרבים – רוב היהודים במדינת ישראל – המלים את בניהם, עורכים סדר פסח וצמים ביום הכיפורים, והם חיים את חלום שיבת ציון וקשורים אל הכותל ואל ירושלים, למרות המיינסטרים השמאלי המתייחס אל שחרור ירושלים ויו"ש באמביוולנטיות, אם לא גרוע מכך. אבל הרי מלבד קיום מצוות ה"על האש", כולנו עוד לא מצאנו דרך נאותה לציין אפילו את יום העצמאות. אולי טוב שניחוחות המַנגָל טרם השתלטו על יום ירושלים גם כן. הציבור הדתי-ציוני רואה ביום ירושלים חג אמיתי, מתמוגג מן ה"ריקודגלים" המסורתי ושואף שגם קהלים אחרים יצטרפו לחגיגה, אלא שנראה כי עצם אחיזתו הנלהבת של הציבור הזה בערכים מסוימים, יוצרת לפעמים רושם כאילו הערכים הללו הם מונופול שלו בלבד. ואף אחד לא מינה את אנשי הציונות הדתית לעבוד כמשרד יחסי הציבור של מפעלי הקב"ה. תהליך שיבת ציון מתקיים ומתרחש ביום-יום הישראלי. לפעמים האור מתעצם כל כך, עד שבני-אדם מסתנוורים, ואינם רואים שכותרות החדשות הן נבואות התנ"ך בהתגשמותן. אפשר להודות על הניסים ועל הנפלאות, להתרגש ממראה דגל ציון המתנופף ברוח ולהאמין כי גם דגל ירושלים עוד יינשא כאן בגאון.- מוקי צור:
אני נולדתי בירושלים, וכילד הייתי מסתובב גם בסמטאותיה הצרות של העיר העתיקה. אני זוכר את ימי המצור על העיר ואת הפליטים שהגיעו לקטמונים בתום הקרבות במלחמת העצמאות. לאחר שהעיר נכבשה במלחמת ששת הימים, לקח לי הרבה זמן לחזור אליה כי הרגשתי שיש טירוף מסוים סביבה. אנשים רצים לראות את "הקניין החדש", בעוד שבאותם הימים אני פגשתי את הלוחמים שחזרו הביתה וסיפרו על הקרבות הקשים. הרגשתי שחגגו את הניצחון "לפני שמותר". אמנם כיבוש ירושלים היה חשוב מאוד לציבור החילוני, אבל נדמה שחגיגות השמחה היום הפכו בעיקר לנחלתם של הדתיים הלאומיים מאחר שהם ראו במהלך הזה עניין תיאולוגי. דתיים רבים ראו ב"הר הבית בידינו" את חזרתו של אלוהים לדפי ההיסטוריה. הרבה שנים הוא לא היה שם. היה צריך הרבה כוחות של פלפול כדי להסביר שאלוהים יגבה את המהלכים הקשים שהתרחשו, והנה הניצחון הזה החזיר אותו. התחושה הדתית הייתה שאלוהים נלחם וניצח - וכעת הציבור החילוני יצטרך להודות ולחזור בתשובה. גם "המקלחת הקרה" של מלחמת יום כיפור לא הצליחה להקהות את התחושה החזקה ההיא. לציבור החילוני אין את הקשר התיאולוגי למלחמה, והוא התרחק עוד יותר מ"יום ירושלים" כאשר העיר - ובפרט המועד הזה - הפכו למוקד של ויכוח פוליטי. כשחג מקבל הקשר פוליטי זה פוגע ביכולת של הכלל להתחבר אליו. ועם זאת, אני לא מוכן להגיד שאני מוותר על החג זה בגלל שאני נמצא במחנה פוליטי אחר. עבורי יום ירושלים הוא יום של תפילה לעתיד. לא יום של חגיגת ניצחון במלחמה, אלא חג של מחויבות לשלום. אני לא נאיבי ולא נאחז באשליה, ברור לי שזה תהליך כואב, אבל אני לא מוותר על התקווה. דיון: האם יום ירושלים (או יום ירושלים) הוא באמת סמל של אחדות? למה החילונים לא לוקחים חלק בו? אולי קצת הלכנו רחוק מדי? מה אנחנו יכולים לעשות כדי להגביר את האחדות ביום הזה?שלהבת נריה – ממשנתו של הרב משה צבי נריה זצ”ל ליום ירושלים: (הודפס במועדי ראי”ה פד’) יומיים לאחר שחרור העיר העתיקה, בר”ח סיון תשכ”ז, דבר הרב בפני מורים ומנהלים בעיריית ירושלים, והרי קטע מדבריו: בין ההגיגים והתחושות של הימים הגדולים האלה, מסתמנת גם שאלה- תמיהה: מדוע לא נתן הקב”ה את ירושלים בידינו אז, בתש”ח, ובמה זכינו שהיא תוחזר לנו עתה? באורח פלא, כלל לא בדרך הטבע, היא נשמטה מידינו אז, ושוב באורח פלא, מעבר להגיון, היא נתנה לנו, היא הוגשה לנו עכשיו? התשובה לכך רמוזה בסוד שיח של חכמי קדם. על ירושלים נאמר בתלמוד הירושלמי: כעיר שחוברה לה יחדיו- עיר שמחברת ישראל זה לזה (ירושלמי ב”ק פ”ז ה”ז), ובצורה אחרת נשנה הדבר בתלמוד הבבלי: ‘לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך- לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסים בשער אחד’ (זבחים,קי”ד,ב). אכן, לפני תשע עשרה שנה, פרץ הפלמ”ח דרך שער ציון, ואלו חיילי האצ”ל עמדו לפרוץ דרך שער שכם. מפולגים ומפורדים היינו. אילו הצלחנו אז היו ‘שניים אוחזין’ בירושלים, וכל אחד היה אומר ‘כולה שלי’. ירושלים היתה הופכת למקור של פירוד, לסיבה של מריבה ומדון. סלעי ירושלים היו הופכים לסלעי מחלוקת…ולכן, רק עתה, כשנכנסנו כולנו דרך שער אחד- שער האריות, ‘הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא’, רק עתה כשכולנו מאוחדים, כשבראשנו עומדת ממשלת ליכוד לאומי, כשצבאנו הלוחם הוא צבא אחיד- צבא הגנה לישראל, כשמאחורינו עומדים בלב אחד כל אחינו אשר בתפוצות הגולה, רק עתה זכינו למאורע הגדול- המחזיר שכינתו לציון החזיר לנו את ירושלים!”.
תרום
צור קשר
