תרום
צור קשר
מה זה עשרה בטבת? על מה אנחנו צמים? תחילת המצור על ירושלים ע"י נבוכדנצר מלך בבל.
כמה זמן נמשך המצור? שנה וחצי.
מה קרה בסוף המצור? נחרב ביהמ"ק.
ישנם עוד שני אירועים שחז"ל חיברו לצום הזה, שקרו בסמוך לו... יודעים מה הם?
א. מותו של עזרא הסופר- מי שקומם את הריסות ממלכת יהודה אחרי שבעים שנות גלות והביא לבניית בית שני.
ב. תרגום התורה ליוונית בימי מלכות יוון.
ישנו עוד אירוע שחובר לצום הזה ע"י הרבנות הראשית. יודעים מה הוא?
הרבנות הראשית לישראל קבעה את יום עשרה בטבת גם כיום הקדיש הכללי- יום זיכרון ליהודים שנרצחו על-ידי הנאצים ותאריך מותם לא ידוע.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------
רוב הצומות ש"נופלים" על שבת – דוחים אותם. מה אתם חושבים, את י' בטבת דוחים או לא? (אחרי שעונים לשאול:) ומה עם ט' באב? ר' דוד אבודרהם אומר שגם אם י' בטבת היה יכול להיות בשבת – לא היו דוחים את הצום (שנאמר "בעצם היום הזה" כמו ביום הכיפורים).
והרי אם ט' באב יוצא בשבת – דוחים אותו ליום ראשון!! יכול להיות שי' בטבת (תחילת המצור על ירושלים) "חמור" יותר מט' באב (חורבן ביהמ"ק)??
מישהו יכול לנחש למה? (כמובן שיש כמה סיבות ולא כולן ידועות לי...) (אפשר פה לשתף אותם.. לשאול לדוג' מתי נרצח גדליה, מתי נבקעו החומות...)
אז.. שאר הצומות שנקבעו עקב החורבן לא נקבעו בדיוק ביום שבו הם אירעו:
א. גדליה בן אחיקם נרצח בא' בתשרי ואנחנו צמים בג'.
ב. החומה בבית ראשון הובקעה בט' בתמוז ואנחנו צמים בי"ז.
ג. עיקר ביהמ"ק נשרף בי' באב ואנחנו צמים בט'.
הצום היחיד שאנחנו צמים בדיוק ביום שבו אירע הדבר – הוא י' בטבת. לכן – אם נדחה אותו בעצם נבטל את עצם הצום, כי המהות שלו הוא קיומו במועד.
למה כ"כ חשוב עניין הקיום במועד? מה דעתכם? כאן אנחנו מתמקדים בתחילתם של הדברים.
– פה גם נכנס הקשר ליום הקדיש הכללי. כשקורים אסונות ח"ו, הטבע שלנו הוא לא להתעורר לחשבון נפש אלא להמשיך את חיי השגרה עד שמגיע אסון גדול שממנו אנחנו לא יכולים להתעלם.. מן הסתם כשהתחיל המצור על ירושלים, לא ראו ביהודה את גודל האסון העתיד להתרחש והחיים המשיכו כרגיל...עד שהובקעה החומה.
גם כשאנחנו מדברים על השואה - עם עלייתו של היטלר, צורר היהודים, לשלטון - האסון עדיין לא הורגש ממש עד אשר החל מסע ההשמדה. היהודים האמינו ש"זה רק משבר קטן וזה חולף". אפשר לומר שהדרך שהתחילה בעשרה בטבת, בתחילת המצור על ירושלים, הגיעה אל סופה בטרגדיה של השואה.
ובנימה קצת יותר אופטימית...
הרמב"ם בהלכות תעניות כותב:
"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות
ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה
עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר 'והתודו את
עונם ואת עון אבותם'...".
הוא אומר בעצם שימי הצום אינם נוגעים למעשי עם ישראל בעבר בלבד, אלא גם למעשים בני-זמננו המצריכים תיקון.
הנקודה בה הכל התחיל הייתה נקודה בה עדיין לא היה ברור איך הכל ייגמר, אז, במצור. הבחירה של חז"ל לציין בצום דווקא את נקודת ההתחלה באה כדי להגיד לנו שתמיד יש אפשרות לתשובה, שבתקופת המצור לא מומשה למרות האזהרות של הנביאים, אבל לנו יש את האפשרות הזו עכשיו..!
משהו אחרון.. אני חושבת שכרגע אנחנו נמצאים במצב בעם שבו יש פילוג בין קצוות שונים באוכלוסיה. עלינו תמיד לזכור שהחרבנו את הבית בגלל פילוג, ואנחנו צריכים לבנות אותו מחדש בעזרת חיבור – כולנו יחד. עם אחד – למרות כל המחלוקות.
אני אצטט את הרב קוק באורות הקודש:"אם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו ייבנה על ידי אהבת חינם."
שנזכה לכתוב: "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי - יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".
