תרום
צור קשר
בכל פעם שאני מגיע לפסוק שבמגילת אסתר:
"אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים"
אני מתחלחל מחדש, איזו האשמה חריפה!
אבל מי שאכפת לו באמת, מי שמושרש בעמ"י,
מי שגורלנו וייעודו קשורי עם עם ישראל מסיח את דעתו מכל החשבונות ומניח אותם בצד.
באותה שעה, שבה חרב חדה מונחת על צווארה,
נדרשת אסתר לתשובה הגורלית:
אכפת לך או לא אכפת לך?
גם אנחנו (מי פחות ומי יותר) אסתר.
בשעה ש"מעשי ידיי טובעים בים"
בים של התבוללות, בים של בורות,
בים של ניתוק מכנסת ישראל ומשורשיה,
אתה שמסוגל להירתם להוצאת העגלה מהבוץ,
לתת כף, לרומם את רוחו של העם,
אתה המסוגל להחדיר ערכים,
אתה, אומר שירה?
זו השאלה שנשאל את עצמנו כשנעמוד לגורל לקץ הימים:
יכולנו להצל. האם הצלנו?
מה יהיה המענה אז?
או - מה שיותר חשוב, מה יהיה המענה היום?
(הרב ליכטנשטיין)
אנו מבקשים להיות מהאנשים המבינים את גודל האחריות שעל כתפיהם, ואת גודל תפקידנו בעת זאת,
ולזכות להיות מהפועלים עם אל. שיהיה לנו בהצלחה בהמשך קירוב הגאולה.
