תרום
צור קשר
1. לפני תחילת הפעולה: נשים על הרצפה או נתלה על הקיר ליצן גדול בלי אף (שזה לא יהיה בולט מדי שחסר לו אף), לחילופין אפשר לשים תמונה אחרת שחסר בה חלק קטן
כל חניך שמגיע לפעולה מקבל עיגול אדום (אף לליצן), אומרים לו שיש לו משימה חשובה לעשות בפעולה וחשוב שיזכור וישים לב.
2. משחק הזיכרון בעל פה-
נוציא החוצה 3/4 מתנדבים. 1 מהם ישאר איתנו ונספר לו בנוכחות שאר החניכים סיפור מרובה פרטים. נקרא לחניך אחד מאלו שיצאו והחניך שלו סיםרנו את הסיפור יצטרך לספר לו עכשיו את הסיפור עם כמה שיותר פרטים שהוא זוכר. והוא יספר לחניך שעדיין בחוץ, כך שהחניך האחרון מספר לקבוצה של החניכים כולה. נראה שיש פערים גדולים בסיפור בין הגירסה הראשונה לגירסה הסופית. נראה פערים בזכרון.
נשאל- למה כל כך חשוב לזכור? למה צריך יום זכרון לחללי צהל? ולמה דווקא בערב יום העצמאות?
נגיע למסקנה ונסכם. זוכרים את מסירות הנפש למען המדינה, בזכותם יש לנו מדינה. כשאנחנו זוכרים אנחנו לומדים מהם ומוסיפים עוד משמעות אצלנו.
3. נקרא ביחד את הקטע 'אומרים שהיה פה שמח' (מצורף)
נפתח את זה וניקח למקום שלנו: אז בזכות כל אלו שמסרו נפשם יש לנו מדינה. מדינה מתקדמת, עם המצאות חדישות (אפשר לפזר דוגמאות על הרצפה). אבל עכשיו- הכל נגמר.
מה עוזר שאנחנו זוכרים את מסירות הנפש של החיילים והחלוצים, זה כבר לא נצרך מאיתנו? המדינה כבר קיימת וחזקה ומפותחת, אנחנו עכשיו ביום יום שלנו ולא נמצאים בצבא. אז מה משמעות הזכרון? מה אנחנו יכולים וצריכים לתת למדינה?
4. נשים על הרצפה את המשפט "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח.." נשאל האם אנחנו מאמינים באמת שכל רגע המשיח יכול להגיע?
אחת השאלות ששואלים את האדם לאחר מותו- "ציפית לגאולה"? - מה זה אומר לצפות?
נכון שבע"ה מתישהו תהיה גאולה גם אם לא נהיה זכאים (בעיתה), אבל אם אנחנו באמת מצפים ורוצים, ננסה לפעול למען זה! (אחישנה) לא נניח לזה בצד! ננסה לקדם כל הזמן את עצמנו, את המדינה, את העולם.
נכון שיש לנו קומה גשמית מצליחה ומשגשגת במדינה, אבל יש לנו עוד קומה להוסיף למציאות- קומה רוחנית ערכית מוסרית. להוסיף טוב, חסד, תורה. וזו משימה שעדיין קיימת.
5. נקרא ביחד את הקטע "זה לא נגמר" (מצורף)
יש לנו משימות! יש לנו אחריות! צריך לשים לב ולקחת אחריות. לא לתת לדברים לעבור לידנו. לצפות לגאולה. לחיות במסירות לעם, למדינה, לגאולה.
נחזור למתודת הליצן - יש פה מתחילת הפעולה ליצן שעומד מולנו והוא חסר אף. יש לנו אפשרות לפעול למענו ולהוסיך לו את האף. בכלל שמנו לב לזה? ראינו שיש צורך? ונניח ששמנו לב, נעשה משהו בשביל זה? נאמין בזה שיש לנו את הכוחות לפעול למען זה? כל אחד קיבל פה את האף שלו, לכולנו יש כוחות לפעול במציאות שסביבנו. השאלה אם אנחנו ערניים ומחפשים איך לפעול.. המשימה לא מעל לכוחותינו. כל אחד יכול להוסיף טוב במקום שלו. (אפשר לתת דוגמאות למעשים יום יומיים או בחירות קצת גדולות מזה) המשימה לא גדולה ממנו, עובדה שאנחנו פה, ואין משימה למעלה מכוחותיו של השליח. לא סתם נולדנו למציאות הזאת, עם הכוחות האלו, כנראה שיש לנו איך להוסיף בה טוב.
6. נשחק משחק הסיטואציות עם מילים נדחפות- נבחר כל פעם זוג חניכים ונציג להם את הסיטואציה בה הם נמצאים (לדוגמא חברים שאיחרו את האוטובוס לבגרות, שני אחים שננעלו בבית ביום של הטיול שנתי). הם יתחילו שיח ביניהם של הצגת הסיטואציה, תוך כדי אנחנו ניתן כל פעם לאחד מהם מילה כתובה על דף והם יצטרכו לשלב אותה בתוך המשפט הבא שהם אומרים בצורה כמה שיותר טבעית (בדרכ המילים לא קשורות ויוצא שיחה מצחיקה)
נשאל את החניכים שהשתתפו- האם הצלחתם לשלב את המילים בצורה טובה? זה הפריע למהלך הסיטואציה? זה היה קל? אז למה עשיתם את זה?
נסביר שגם בחיים יכול להיות מצב שבו יהיה לנו קשה לשלב את העיקר- החזון והמטרה- בתוך מירוץ החיים והשגרה וההרגל, למרות שזה החלק הכי מהותי.
אנחנו צריכים לבחור להכניס אותו, לשים לב שיהיה כמה שיותר נוכח, בצורה הטובה ביותר. לא לחיות רק שגרה ולפספס את העיקר, את המשימה. (כמו שבמשחק המילים מקשות אבל בסוף זה העיקר וזה הכי מוסיף)
7. קטע לסיכום- הרב יונה גודמן (מצורף)
