תרום
צור קשר
כתב: יואל שפיץ
ערב יום כיפור בישיבת 'תקוע'.
בית המדרש צפוף. מלא בלובשי לבן וקיטלים.
אחרי תפילת 'כל נדרי' ומספר ניגוני התבוננות חבדיי"ם, ניגש הרב עדין (שטיינזלץ) לבימה שבמרכז בית המדרש.
שנים ציפיתי לרגע הזה. מגיל 14 הייתי עם הרב עדין בראש השנה, אבל מעולם לא יצא לי להתפלל איתו ביום כיפור.
כיוון שבראש השנה הרב עדין היה תמיד רציני מאוד, מרוכז, ומאומץ, הנחתי שביום הכיפורים, יום הצום-יהיה הרב עדין מאומץ ומרוכז על אחת כמה וכמה.
ובכן, כבר מצורת הליכתו ממקומו שליד ארון הקודש אל הבימה- הבנתי שהתבדתי.
היה ניכר שהרב עדין במצב רוח הרבה יותר קליל ושמח, פניו היו מחויכות, כאדם שמצוי בשיאו של חג.
וכך הוא פתח את דבריו:
"בכמה מקומות בתנ"ך מדמים הנביאים את הכפרה לרחיצת צואה מעל בני ישראל.
בבסיסו של דבר, הכפרה היא ניקוי, רחיצה והיטהרות,עכשיו-"
כאן הרב עדין עצר, כאילו חיפש מישהו בקהל, ואז התמקד בכמה מהחברים שהיו כבר הורים לילדים, והמשיך:"אני רואה שיש כאן כמה כאלה שכבר יצא להם לעשות את זה, אז אני אשאל אותם-כשאמא או אבא רוחצים תינוק מצואה, מחליפים לו טיטול,מה נדרש הילד לעשות?"
בית המדרש שָׁקַט, נדמה לי שכמוני, כולם הופתעו מהפתיחה ולא ממש הבינו לאן הרב חותר.
"כשהורה מחליף לבנו טיטול, הוא מצפה מבנו רק לדבר אחד-שלא יזוז.
זה.. אני בטוח שיצא לכולכם לראות מה קורה לילד שמנסים לרחוץ אותו מצואה והוא משתולל.. זה בוודאי לא מחזה מרנין לב."
הרב עדין חייך לרגע ואז, כאילו נהנה מהדימוי, הוא נמשך איתו הלאה: "אם הילד משתולל הצואה נמרחת לכל הכיוונים, ופעולה שהייתה צריכה להיות קצרה ועניינית - הופכת לעניין הרבה יותר מסובך, כי הכל מתלכלך סביב"
אני הבטתי בו במבט תמהה וניסיתי להבין לאן הוא חותר.
"בבסיסו של דבר, ביום כיפור הקב"ה רוחץ אותנו, מנקה אותנו, ומה שאנחנו נדרשים לעשות זה דבר פשוט מאוד, גם אם לא תמיד קל. אנחנו צריכים לא לזוז, לא להפריע. לתת לו לעשות את עבודתו.
אם תתבוננו בזה אתם תראו, שכל איסורי היום מכוונים לעניין הזה.
אנחנו צריכים לשבות.
ממלאכה, מאכילה, אולי גם מדיבורים מיותרים,
ולתת לו לעשות את העבודה"
אני זוכר שכאן הרב עדין עצר ליותר מרגע אחד, ואני הספקתי לחשוב בינתיים ושאלתי את עצמי- אם ככה, אז מה בכל זאת אני צריך לעשות ביממה הקרובה? מה הדבר שמוטל עלי להתעסק בו בכל השעות הללו בבית הכנסת?
ואז, אמר הרב עדין משהו ששינה לי לחלוטין את התפיסה של יום כיפור.
וכך הוא אמר:
"אלא שאם לוקחים את העניין הזה צעד אחד הלאה,
מה שיוצא הוא - שיש לנו תפקיד אולי אפילו יותר מסובך מאשר לבקש סליחה וכפרה ביום הזה.
התפקיד שלנו, הוא להיפרד מהחטאים שלנו.
הרי, לכל אחד יש את החטאים, הנטיות, והמידות המגונות של עצמו שנדמה לו שהם כבר חלק אורגני ממנו.
לכל אחד יש שק של חטאים שהוא כבר התרגל אליהם- האחד עצלן, השני כעסן, השלישי קמצן, וכן הלאה.
אז מה יוצא?
יוצא שביום-יום אדם אומר לעצמו גם ככה אני מלוכלך, כאן יש כתם כזה, ופה יש כתם אחר.
אז למי אכפת אם יהיה עוד כתם קטן?
זה העניין של מה שכתוב שם שמי שעבר עבירה ושנה בה -היא נעשית לו כהיתר.
אנחנו מתרגלים לעבירות שלנו, לכתמים שיש לנו על הנפש.
עד שלפעמים אפשר לראות אחד כזה שכבר מתחיל להתגאות בכתמים שלו, כאילו היו פרחים שתפורים לו על הדש..
וזה, זה העניין שביום כיפור אנחנו צריכים להפנים שאנחנו נקיים, שהקב"ה ניקה אותנו.
אנחנו צריכים, לצער הלב, להיפרד מהחטאים שלנו"
הרב עדין שוב עצר, שאף אוויר מלוא ריאותיו וחתם:
"תחשבו מה יקרה אם מחר, מוצאי יום כיפור, יריח כל אחד את עצמו ויגיד-איזה ריח ניחוח.
אני חדש לחלוטין. לאדם כזה, יש סיכוי להשתנות ביום שלאחר יום כיפור, הוא - לא ימהר לדחוף את ראשו חזרה לתוך הרפש".
הרב עדין ירד מהבימה והלך מלא חִיּוּת למקומו.
החזן התחיל את תפילת ערבית.
ואני, לא הצלחתי בכלל להתפלל בכל אותו היום.
הייתי עסוק רק בשאלה אחת- איך אני מַפְנִים שמחר אני הולך להיות נקי לגמרי?
איך יֵרָאֶה יום המחרת שלי, אם ארגיש שאני באמת נקי?
ובזה התבוננתי בכל אותו יום כיפור.
לתחושתי, היו אלו "שיעורי הבית" הקשים ביותר שקיבלתי ממורי, הרב עדין, אי פעם:
לְהַפְנִים שבי"א תשרי אני נקי.
להריח את ריח בגדי החדשים,
לשמור עליהם משמץ לכלוך,
להיאחז בריח הטהרה - ומכוחו לעשות צעד אחד הלאה.
לחיים!
