ענווה

[שילה ויצמן]

מידת הענווה לזכרו של יאיר שושן הי"ד
התחלה–מניחים באמצע המעגל את המילה ענוה (נספח 1) שואלים כל חניך מה זה אומר בשבילו המילה ומקיימים דיון לאחר הדיון מסבירים להם שמידת הענוה היא לא ללכת להשוויץ בכישרונות ותמיד לחשוב על זה שהכל מה' יתברך אם השבט עוד קטן אפשר לשחק איתם את משחק מלך התנועות שבוא ילד אחד עושה תנועה וכולם מחקים אותו
מסר – מידת הענווה אתה משתדל להיות לא יוצא דופן כמו שבמשחק אם המלך הם משנה תנועות מהר מידי הוא היה מפסיד
וגם לשחק את המשחק שבוא סופרים ביחד מאחד עד עשרים ואסור לשתי חניכים להגיד ביחד אותו מספר ואם שתי חניכים אומרים בוא זמנית אותו מספר או חניך בטעות אומר אותו מספר פעמיים מתחילים מחדש
מסר – אם אתה תקפוץ כל הזמן ולא תהיה בשקט כדי לראות מה אחרים עושים אתה תפסיד ממשיכים לשאלה "איזה יתרונות יש במידה הזאת?" ולאחר דיון עם החניכים – בארחות צדיקים מסופר שיש הרבה דברים טובים שגדלים באדם מתוך הענוה אדם ענו נהיה סבלני מתחכם כי במקום לנסות רק לחלוק על אנשים חכמים הוא מקשיב לעצתם ואדם שהוא ענו גם דן כל אדם לכף זכות בקיצור כשאדם ענו זה לא המידה היחידה שהוא מקבל עם זה
מספרים על יאיר – יאיר היה דמות מיוחדת במינה, שהתבלטה בענוותו יוצאת הדופן. כאשר נפל בקרב יחד עם ארבעה מחייליו, הכאב היה עצום, אך הדמות שהותיר תיזכר לעד..כבר מגיל צעיר יאיר הצטיין בכל מה שעשה. הציונים שלו בבית הספר היו תמיד בין הגבוהים ביותר, הוא היה נגן פסנתר מוכשר ובעל חגורה שחורה בקרטה אך הוא מעולם לא התרברב בכך. הוא נהג להקדיש את זמנו לעזור לאחרים, בין אם בלימודים ובין אם בפעילויות חברתיות. תמיד התייחס לאחרים ברצינות ובהבנה.אביו סיפר בהלוויה שבצבא חייל של יאיר היה צריך לעבור סוג של מבחן ריצה. יאיר רתם לכך את כל הצוות הוא דאג לתכנן עבורו את הריצה: כל 200 מטר רץ איתו חייל אחר שעודד אותו, ובשלב שבו הייתה רוח חזקה, כל החיילים רצו לפניו בצורה של חץ, כמו להקת ציפורים, כדי להגן עליו מהרוח ולאפשר לו להשלים את המבחן בהצלחה.כשיאיר התגייס לצבא, הוא הוכיח את מסירותו ואת נחישותו פעם אחר פעם. במהלך קורס הקצינים שעבר, קרתה לו תאונה קשה שסדקה את ברכו. אביו ביקש ממנו לדבר עם המפקדים שיקלו עליו ויתאימו עבורו מסלול מותאם, אך יאיר סירב בתוקף. הוא התעקש להמשיך את הקורס כמו כולם, מבלי לקבל שום הנחות. על אף הקשיים הפיזיים, הוא סיים את הקורס בהצטיינות, ואף זכה לממוצע הגבוה ביותר במחזור שלו. עם זאת, גם אז, כשכולם שיבחו אותו, יאיר נותר צנוע. הוא העדיף להתמקד בהצלחות הקולקטיביות של חבריו ולא בכיבושיו האישיים. אחד הזיכרונות המשמעותיים עליו הוא מהשבתות שבהן חזר הביתה. הרב נועם אדמוני, הרב של יאיר, שהיה נוכח בתפילות, הבחין כיצד יאיר מתפלל בעמידה במשך זמן רב, למרות שידע כמה הוא עייף מהמשימות המבצעיות בעזה. הרב ניגש אליו מספר פעמים וביקש ממנו לשבת ולנוח מעט, מתוך דאגה אמיתית לשלומו. אך יאיר, בנעימות האופיינית לו, סירב. הוא הסביר בפשטות שהוא מעדיף להישאר עומד כדי לא להירדם באמצע התפילה. בעיניו, כבוד התפילה היה חשוב יותר מנוחותו האישית. במותו, יאיר הותיר אחריו מורשת של ענווה, נחישות ונתינה. הוא היווה דוגמה לכך שגדולה אמיתית לא מתבטאת בהישגים חיצוניים, אלא באופן שבו אדם מתנהל ביומיום - בענווה, בכבוד לאחרים, ובמסירות אינסופית.
סיכום – יאיר תמיד הסתכל איך לעזור לאחרים לפני עצמו תמיד דאג לקדם איתו את כולם סיפרו בהלוויה שאם יאיר היה שורד את האסון הוא לא היה מסוגל לחיות עם זה שארבע חיילים שלו נהרגו כזה הוא היה תמיד דואג לאחר בעזרת ה' שנזכה כולנו להיות קצת כמו יאיר
נספח שתיים צ'ופר לחניכים