תרום
צור קשר
אלוקי הוואסח – מאת אהוביה ארציאל
מומלץ להתאים את הסיפור עם מעשים שמתאימים לשבט\סניף שלכם.
אחרי זה אפשר ומומלץ לפתוח דיון על הנושא.
הייתי רוצה שיגידו עליי שעליתי לשמיים במרכבות של אש או לפחות בסערה או במעלית עם מוזיקת רקע מרגשת.
במקום זאת, עליתי לשמיים מחוץ מתחת לארון רעוע מלא בגואש שנפל עליי בחדר צוות.
כן, לא משהו מרגש או נפלא, אפילו לא נקי עם כל השפריצים של כחול וירוק שעפו לכל כיוון כשזה קרה.
הדבר היחיד שעבר לי בראש כשרחפתי למעלה היה שלפחות על הבושה הזו מגיע לי גן־עדן.
פקיד הכניסה קרא את שמי ונכנסתי לאולם הגדול, כאשר מולי ניצבו שני שערים עצומים.
“אה, זה אתה?” אמר פקיד הכניסה בלי להרים את עיניו מהנייר. “שבור חזק שמאלה.” הוא הצביע לעבר השער השער שנכתב עליו בטוש שחור-אדום וכתב מרובע, בצורה קומית כמעט: “גיהנום”.
חטפתי שוק – לא הייתי צולער או משהו, אבל סך הכל הייתי בן אדם טוב. השתדלתי לא לפגוע בחברים שלי, הדרכתי שנתיים בסניף נפרד, כבר בניתי על ישיבה טובה, וכיוונתי גבוה לגיוס לצה”ל שאחר כך.
“מ- מה? למה?” מלמלתי חלושות.
הפקיד קירב לפניו את הדף והרים את המשקפיים, “כתוב לי פה רק... “עבודה זרה.”
הוא נשען בחזרה לאחור על הכיסא ושב אל הדף בלי לחשוב שוב.
אני? עבודה זרה?
"אחי, בטח יש כאן טעות, אני לא –" גמגמתי.
הפקיד הרים שוב את עיניו, זיק של עצבנות בעיניו, "די אתכם! כל פעם אותו סיפור! מלמדים אתכם להגיד את זה בדרך למעלה? כאן בשמיים לא טועים, אם כתוב שעבדת עבודה זרה, עבדת עבודה זרה!"
נשארתי לעמוד בשקט לכמה רגעים.
"אין שום דרך לבדוק?" שאלתי שוב חלושות.
הוא מלמל משהו על אנשים מציקים שהורסים לו את החיים והרים ספר בגודל של מקרר קטן ובעובי מתאים, מדפדף בו עוד, ועוד ועוד.
"הנה," הוא אמר לבסוף. "כן, זהו זה. כתוב לי פה… 'עבודה זרה לאלוקי הוואסח.' "
אלוקי הוואסח?
היססתי, "אתה בטוח? אין לי מושג מי זה ה- הא-ל הזה."
"כן, כן," הוא אמר, ממשיך לעיין בספר. "הנה, כתוב לי פה שכשהיית בשבט מעלות עשית מלחמת גואש לכלכת את כל הסניף כדי להראות כמה אתה מגניב שלא שם על המדריכים שלו."
מאיפה לי לזכור מה עשיתי בשבט מעלות? "זה הכל? שולחים אותי לגיהנום על סמך כמה שטויות של ילדים שעשיתי לפני שנים?"
"הו, לא, בשבט הרא"ה אתה גם הלכת לישיבה שנחשבה 'טובה' כדי להראות שאתה 'רציני', אחרי זה התחלת לעשן וויפ כדי לצאת מגניב עם החבר'ה, ולהדרכה נכנסת בכלל כי אומרים שהחבר'ה 'האיכותיים' מתאימים לזה ורצית שיראו שאתה גבר, שלא לדבר על להרשים כמה מהסניף של הבנות."
לא עניתי.
לא כי הופתעתי, אלא כי הרגשתי שהוא צודק במידה מטרידה.
הרגשתי בגוש צורב שורף לי בגרון. עמוק בפנים ידעתי שזו האמת, ככה חייתי את חיי.
"זה נמשך עוד ועוד," הפקיד המשיך בטון חסר רגש. "מסתבר שבשבט ניצנים הגעת לכל הפעולות של המדריך שלך כדי שהחברים יחשבו שאתה משקיע, נכון חמוד?"
"אז.. אין שום סיכוי שאני אוכל להגיע לגן־עדן?" שאלתי בקול חלוש, רק רוצה לברוח מהמקום לפני שהוא ימשיך ברשימה.
"מתנצל," השיב הפקיד, טורק את הספר. "גן עדן זה למי שחי, לא למי שרק בא להופעת אורח."
נאנחתי. אני אשרוד את הגיהנום, שבטוח היה יותר נעים מלהמשיך לשמוע את כל הדברים שעשיתי בחיים בשביל שאחרים יסתכלו עליי.
נשמתי עמוק וצעדתי לעבר השער.
רגע לפני שנכנסתי, קלטתי שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאני עושה משהו בחיים שלי ולא אכפת לי אם אחרים יסתכלו.
