תרום
צור קשר
כמדי יום שישי בצהרים הלך חגי לפרדס של חיים הזקן. חיים היה יהודי מבוגר, פניו עטורי זקן אפור ולראשו כובע קסקט דהוי. כבר שישים שנה הוא עבד בפרדס הגדול שלו, עדר, השקה וקטף את התפוזים העסיסיים מדי חורף.
"שלום, צדיק", קיבל חיים במאור פנים את חגי, ומילא את הסל בתפוזים כתומים.
"מה שלומך?" התעניין חגי.
"ברוך ה'. אמנם בגילי קשה קצת לעבוד מהזריחה עד צאת הכוכבים בפרדס, אבל לעבוד את אדמת ארץ ישראל זו זכות שאני לא מוותר עליה", השיב חיים בפנים קורנות. חגי נפרד ממנו בברכת שבת שלום.
שבוע לאחר מכן צעד חגי כהרגלו בדרך לחיים הזקן, אבל היתה לו תחושה מוזרה. חיים לא קיבל את פניו. במקום קול צעדיו הכבדים של חיים, שמע חגי קול טרטור חזק מכיוון הפרדס. הוא רץ פנימה בבהלה: לנגד עיניו נגלה טרקטור עם כף ענקית שנסע לאטו לכיוון שורת העצים הראשונה.
חגי קפא על מקומו כשראה את הכף מונפת באוויר. עוד רגע קט והיא עוקרת את העצים עמוסי הפרי של חיים! בשנייה האחרונה הוא התעשת ורץ לכיוון הטרקטור. לבו הלם בחוזקה, כמעט התפוצץ מרוב פחד, אבל הוא נעמד ממש מתחת לגלגלי הטרקטור. הוא הספיק להבחין בפניו הנדהמים של הנהג, שעצר מיד את הטרקטור. "תגיד לי, ילד, אתה משוגע?" צעק הנהג. "אין לך איפה לשחק?".
חגי הביט בנהג ישר בעיניים ואמר לו: "אני לא אתן לך לעשות פה שום דבר. אלה העצים של חיים הזקן, ואתה רוצה לעקור אותם. אתה לא יודע שאסור לעקור עצים בארץ ישראל?", קרא חגי לעברו בקול רועד.
הנהג התבלבל לרגע. הוא לא הבין על מה חגי מדבר. הם התיישבו על האדמה, וחגי סיפר לנהג על חיים הזקן, על העצים והתפוזים. הנהג הקשיב בסבלנות, חשב לרגע ואמר: "אתה יודע מה, ילד? שכנעת אותי. אולי באמת אסור להרוס מקום כזה. אבל הבעיה היא שלא אני מחליט, יש לי בוס ששלח אותי לעבודה כאן, תנסה לשכנע אותו".
חגי השפיל את מבטו ומולל את העשב באצבעותיו. "איך אשכנע קבלן גדול לעצור את העבודה כאן?" הרהר בייאוש. פתאום שמע מאחוריו קול מוכר: "שלום, צדיק! מה אתה עושה פה?" שאל חיים הזקן בקולו החם.
"חיים, אתה פה? לאן נעלמת?" קפץ עליו חגי. "הרגשתי לא טוב והלכתי לבדיקות בבית החולים", השיב חיים. "אבל אתה יודע מה? כשראיתי אותך עוצר את הטרקטור, התחלתי להבריא", ליטף חיים את לחיו.
חיים המשיך והסביר בעצב שהעירייה החליטה לבנות בתים חדשים על שטח הפרדס שלו, והוא אינו יכול לעשות דבר.
"לא, אני לא אתן להם!" אמר חגי בנחישות.
מרחוק הם ראו את הקבלן מתקרב. "נו, למה העבודה לא מתקדמת?", פנה הקבלן, איש בחליפה מהודרת, אל הנהג.
"תשאל אותם", הצביע הנהג אל חיים וחגי.
"אדון קבלן", פנה אליו חגי בהתרגשות, "איך אתה יכול לעקור את העצים האלו? עצים שגדלו בארץ ישראל, שנותנים פירות יפים כל-כך, ושחיים השקיע בהם את כל החיים שלו? העצים האלו חשובים יותר מכמה בתים שאפשר לבנות במקום אחר!".
הקבלן הביט בו במבט קשה. חיים הלך אל העצים שלו וחיבק אותם, אחד אחד. פתאום ראה חגי דמעה מנצנצת בעינו של הקבלן. "טוב, אתם יודעים מה? יש בהמשך הרחוב מגרש אחר, ריק. אני אנסה להעביר לשם את פרויקט הבנייה שלי".
חגי הביט בו כלא מאמין: "באמת? תודה! תודה, אדון קבלן", אמר בשמחה.
"לא, ילד. תודה לך ולחיים שלימדתם אותי משהו חשוב היום", השיב הקבלן
