תרום
צור קשר
החמור גרר את רגליו במעלה ההר, מזיע בשמש הקופחת, אך בקושי גורר אחריו את עגלת הקרשים העמוסה לעייפה בחפציהם של האב ובנו. החמור היה עייף, גם האבא. “תראה, יא איבני”, אמר האב לבנו, “אני עייף, אני רוצה קצת לנוח, כאן על הקרשים מאחורה, תעשה טובה ותשים עין על החפצים. תסתכל היטב לראות אם משהו נופל מהעגלה. אל תעצום עין”.
הצעיר הבטיח להשגיח. והאבא העייף עצם את עיניו ושקע בשינה עמוקה, מניח לנענועי העגלה לערסל אותו אל תוך שינה עמוקה ורפויה.
ובינתיים הפכה העלייה לתלולה יותר, החמור התאמץ וגרר את העגלה, אולם הדפנות הנמוכות של העגלה לא הצליחו להכיל את החפצים התדרדרו אל ירכתי העגלה. הסלעים שבדרך לא תרמו ליציבותה של עגלת הקרשים, וחפצים שונים החלו נושרים ומתדרדרים במורד. הצעיר, נאמן להוראת אביו, הסתכל היטב על החפצים הנופלים, הוא לא עצם עין לשנייה, וראה כל אחד מהחפצים בנפילתו.
העגלה קפצה בפתאומיות, מנתרת מהיתקלות בשוחה קטנה בצד הדרך, והאב העייף התעורר. הוא הבחין בפניו הדרוכות של בנו, עיניו היו עצומות למחצה, ושפתיו לחשו דבר מה. “קרה משהו?” שאל האב. “לא קרה שום דבר מיוחד, אני פשוט משנן את רשימת החפצים שנפלו מהעגלה. בקשת שאסתכל היטב. הנה לא שכחתי כלום: נפלה החבית הקטנה, נפל החתול, צנחו החבלים, וגם הספר הגדול... רגע, משהו לא בסדר אבא? אתה נראה לי לא מרוצה”.
במקום לכעוס, במקום להתפוצץ מזעם, אמר האב: “בעיה שלי. כנראה שלא הסברתי מספיק טוב. הייתי צריך להגיד לך לעצור ולהרים את כל מה שנפל. לא הייתי צריך להגיד לך להסתכל. אז תקשיב טוב. מעכשיו, פשוט, כל מה שנופל, תרים. כל מה שנופל מהעגלה הוא שלנו, אנחנו לא רוצים לאבד כלום. תעצור את החמור, תרד מהעגלה, ותזרוק אותו בחזרה”.
“בסדר אבא!” הבטיח הבן, ונחרותיו הקצובות של האב התפזרו שוב בחלל האוויר הררי. דקות ספורות חלפו, והחמור עצר מלכת כדי לעשות את כל מה שחמור מצוי עושה כשהבטן שלו מלאה. הצעיר שראה את הגללים על האדמה, זכר את דברי אביו, קפץ מהעגלה הרים אותם וזרק אותם אל תוך העגלה, בלי להבחין, היישר על פניו של האב הישן.
ושוב, האב, על אף היותו אפוף כולו בריח הנורא, לא כעס, לא התפרץ. הוא שוב תלה את האשמה בעצמו. “כנראה שלא הסברתי מספיק טוב”, אמר, “עכשיו נעשה את מה שהיינו צריכים לעשות מזמן. הוא שלף מאי שם דף ובדל של עפרון, ובסבלנות נדירה ערך רשימה ארוכה ומפורטת של כל הדברים שעל העגלה. “אם אחד מכל אלו ייפול, תרים אותו. אלו הם הדברים החשובים. את כל השאר אתה יכול להשאיר.”
הצעיר היה מלא רצון טוב, הוא שינן את הרשימה מתחילתה ועד סופה, הוא זכר כל פרט ברשימה. עכשיו הכול היה בסדר. שום דבר חשוב לא נשאר על האדמה. התפוחים, שק תפוחי האדמה. קופסת הירקות המשומרים. ארגז הבגדים. כל אלה הורמו ונזרקו חזרה אל העגלה. גם שום דבר מיותר לא חזר פנימה. הכול היה בסדר עד ש...
עד שהעלייה הסתיימה פתאום, בחדות מפתיעה. החמור קיפץ והחל לרדת בירידה שבצד השני. והעגלה כמעט והתהפכה על כל תכולתה. כמעט כל החפצים נפלו. וגם האב הישן התהפך נפל והתעלף. הבחור שלנו, הסתכל על המהפכה, התבונן ברשימה, והתחיל להרים אחד אחד. חפץ אחרי חפץ. כל מה שברשימה חזר לעגלה.האבא לא היה ברשימה. הוא נשאר שם. והעגלה העמוסה המשיכה לדרכה.
בעגלה כמו בחיים. יש דברים שנופלים, יש דברים שנושרים, יש דברים שצריך להרים. ויש דברים שצריך לזרוק. אבל בבקשה, כשזורקים, כשמסננים, כשבוררים את הפסולת מתוך האוכל, צריך לשים לב מה זורקים. וכשנתקלים בזבל, גם אם הוא איכשהו היה שלנו, גם אם שלא ברצון הוא נקשר אלינו, הבה ונדע את מקומו הראוי לו. לא נאמץ אותו לחיקנו.
“עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.”
