ילדים שונים, ילדים מְשנים / הרב ליאור אנגלמן

[Gili]

ילדים שונים, ילדים מְשנים / הרב ליאור אנגלמןחבר שלבתו יש תסמונת דאון סיפר לי על בת המצווה שחגגו לה: על השמחה הגדולה, על החום והאהבה שהיא הרעיפה על כל המוזמנים ועל האהבה שהחזירו לה כולם. לא ציפיתי למשהו אחר, בכל שבת אני רואה איך היא מקבלת במאור פנים את באי בית הכנסת, יש בה אוצר אדיר של אהבה ושל שמחה שהיא מחלקת במנות נדיבות לכולם. לפעמים כשעובר עליי יום קשה יש בי איזו תקווה לפגוש אותה ברחוב באקראי, כדי שתחייך לי את היום, שתמתיק לי את המר. אחרי החגיגה, הוא סיפר, הם הגיעו הביתה, ובאופן טבעי חשבו שהילדה תמהר לפתוח את המתנות. היא אכן מיהרה אל המתנות, אבל לא כדי לפתוח אותן. היא לקחה פתק-פתק וקראה בדבקות את כל הברכות שהיו בהם. בתום קריאת כל פתק היא הזדרזה לפתק הבא לפני שפתחה את המתנה, ורק כשסיימה עם הפתקים התפנתה למתנות עצמן.שוב התחדד לי מה שהבנתי לפני כמה שנים באשר לברכת "ברוך משנה הבריות". בתחילה הייתי נבוך מן הברכה הזאת; מה פתאום שאכריז על אדם שהוא 'משונה'?! אחר כך הבנתי שהשוני של ילדים בעלי צרכים מיוחדים אינו בהכרח שוני שלילי. לפעמים הוא הופך אותם למגדלור שמסמן לאנשים 'הרגילים' את הדברים החשובים שהלכו לאיבוד בדרך. למדתי שמגע עם מי ששונה יכול לשנות אותי לטובה בזכות המפגש והקשר, ופתאום הבנתי שעל עצמי אני מברך "ברוך משנה הבריות", אני הוא שאמור להשתנות.ילדים 'רגילים' התרגלו לעוט על המתנות כי החושים מסנוורים אותם. לעומתם ילדים 'שונים' מחפשים את הפתקים, את האהבה, את הקשר שעומד מאחורי המתנה. כולנו מבינים מי צודק יותר. ילדים 'רגילים' מודעים היטב למה ששייך להם על פי דין וצריך לחנך אותם למידת החסד, ללמד אותם להיפתח ולתת. אצל מבוגרים זה חריף אפילו יותר. לעומתם ילדים עם תסמונת דאון פורסים ידיים לצדדים ומוכנים לחבק כל אדם, ואותם צריך ללמד את גבולות האהבה וגבולות הנתינה, כדי שלא ייפגעו בתמימותם; אבל החסד טבעי להם, לא צריך לחנך אליו, הוא פשוט קיים. אצלנו מרוב שכל ומורכבות הדאגות מאפילות לעיתים על שמחת החיים הפשוטה, ואצלם זה שונה. שונה ומשנה את כל מי שמתקרב ולומד להיות קצת כמותם.ברור שאנחנו מבקשים בריאות, חוכמה ודעת, ובכל זאת כשברא הקדוש ברוך הוא את החסרונות, הוא העניק איתם מתנות לעולם. נכויות שונות ומגבלות יוצרות לעיתים קשר אמוני עמוק לריבונו של עולם, קשר שמנצח את המגבלה האנושית. קשר שלא תמיד מצוי אצל אנשים 'רגילים'. פעם כשילדים 'שונים' היו עוברים ברחוב, הילדים ה'רגילים' היו עוברים בבהלה אל המדרכה שבעבר השני. היום זה השתנה: אנחנו עוברים לצד שלהם. ולא רק כדי לעזור ולסייע, להוליך את כיסא הגלגלים ולהקל את חייהם, אנחנו מבקשים את קרבתם גם כדי ללמוד ולקבל מהם. מבקשים להשתנות בעזרתם.