תרום
צור קשר
מוזיאון המסיכות/ אמונה עובדיה
אני נמצאת עכשיו בתור למוזיאון המסכות. איזו התרגשות!!
100 מסיכות שונות בסוג ובצבע מכל העולם!! יוזמה ענקית שנועדה לסימן שעברנו את המגיפה הארורה הזאת!! זהו, זה נגמר. שנה שלמה חיינו בצל המסכות, שמנו אלכוג'ל על כל ידית, לא ראינו את סבא וסבתא חודשים!!
אף אחד לא האמין שהסוף יגיע. שכל העולם יתחסן.
שנזרוק את המסיכות. כבר שבוע שלם של חגיגות ברחובות, אנשים לא מפסיקים להתחבק, בתי הקולנוע מפוצצים בבני אדם, הקניונים מלאים עד אפס מקום, כל המסעדות נפתחו.
כולם נראים מאושרים, שמחים שעברו את התקופה ההזויה הזאת.
אני זוכרת בהתחלה איך ציפינו לחיסון. כל מאורע או טיול שהתבטל התפללנו "אמן שהחיסון יגיע" הקב"ה שם אותנו בתקופה הזאת מסיבה מסוימת.
הוא ידע שאנחנו יכולים להתמודד. שנה שלמה התמודדנו.
למדנו מרחוק. חיבקנו מרחוק.
נכנסנו למציאות חדשה שהייתה זרה לנו. והצלחנו.
למדנו למצוא את נקודות האור בתקופה, איפה צריך לעזור, התנדבנו המון , עזרנו לקשישים, ומה לא!!
טוב, אני חייבת לסיים, יש כאן בתור מאות אנשים, כולם רוצים להיכנס לדבר המדהים הזה שכל העולם יצר!
זה כל כך מוזר, שכחתי איך זה לראות המון אנשים קרובים כל כך זה לזה,
מחייכים עם הפה ולא עם העיניים. ממש ככה תיארתי את הסוף!
טוב, אני נכנסת למוזיאון, רגע, ומה איתכם? איך אתם תיארתם את היום שאחרי?
