בלון מנופח / דניאל אלימלך - צוות נחשון

[Gili]

בלון מנופח / דניאל אלימלךבממלכה רחוקה, לפני שנים רבות, מאד רבות, חי לו אדם. גרשון שמו, אבל למרות שזהו שמו, אהב הוא את החיים. גרשון אהב את כולם וכולם אהבו אותו. אתם יודעים, הוא היה מהאנשים האלה שכולם אוהבים.בסיפור זה מקצועו ועיסוקו הראשונים לא מעניינים אותנו, אלא עיסוקו החדש בו תמיד רצה לעבוד…כמו בימינו, גם אז השתמשו בבלונים למסיבות ושאר דברים שמחים, ומלאכת הניפוח הייתה ארוכה ומיגעת, ורבים האנשים שחיפשו להם עזרה, שלא תמיד נמצאה. מאז היותו נער, רצה גרשון לעזור לאנשים אלה, על מנת שלא יסבלו, מספיק עם חיי הסבל של חוגגי השמחה, אמר לעצמו, אני אעבוד בניפוח בלונים כדי שחייהם של אחרים יהיו טובים יותר!וכך עשה. כל מסיבה בה היו צריכים בלונים, היה בא ומתחיל לנפח את הבלונים במרץ עד שכמות הבלונים הייתה מספקת, בעלי השמחה הודו לו, וכולם היו מרוצים. כך הזמן עבר. גרשון אהב את עבודתו, וכולם אהבו אותו. אבל לאט לאט הרגיש גרשון שכוחותיו הולכים ונגמרים… כמות המסיבות גדולה, והוא אדם אחד. חשב בלבו, מה יעשה, ואף הגיע לפתרון מהיר. מה עשה? החליט ללמד את ילדיו את מלאכת ניפוח הבלונים כדי שהם יוכלו לעזור לו. ניפוח בלונים הוא עסק מסובך, לא כל אחד יכול לעסוק בו, והוא דורש מיומנות רבה תוך הקפדה על זמנים של כיווץ השפתיים והכנסת אויר לפי קצב מדויק. על כן, גרשון החל ללמד את ילדיו כיצד מנפחים; מה מיקום השפתיים בשעת הניפוח, באיזה גודל מנפחים לחיים ובאיזה מצב, איזה צבע עדיף, איזה גודל לנפח, מה עושים כדי שהבלון לא יחליק, ועוד רבים הדברים מתורת ניפוח הבלונים. אכן ילדיו, שלמדו את המלאכה במהרה, היו מוכנים לעזור לו, ותוך זמן קצר כבר עבדו איתו במפעלו החשוב, והגדילו את קצב ניפוח הבלונים.אך אבוי. הזמן עבר והדרישות גדלו, ולא יכול גרשון לנפח בלונים למסיבות כה רבות. ילדיו מעטים הם והוא אינו מספיק!! חשב בלבו גרשון מה לעשות, והחליט!!! אני אלמד אנשים נוספים את מלאכת ניפוח בלונים ע”י הקמת בית ספר, ובזמן שילדי ימשיכו בעבודה אני אהיה מורה!שמח וטוב לבב אץ רץ גרשון לביתו, הקים בית ספר והחל מלמד את המלאכה. תלמידים מועטים הגיעו לו, אבל אין הדבר עניין את גרשון כלל, מספיק תלמיד מוצלח אחד ועדיין תגדל כמות הספקת הבלונים.עברו החודשים, וכמות התלמידים הלכה וגדלה, תלמידים אידיאליסטים מכל העולם הגיעו לבית ספרו של גרשון כדי ללמוד כיצד מנפחים בלונים. המקום בבית הספר הלך ונגמר, ועל כן פתח גרשון שלנו בית ספר נוסף, על מנת שיוכל ללמד את כמות התלמידים הרבה הנוהרת לבית סיפרו. אמר ועשה. פתח בית ספר נוסף בקצה השני של המדינה, וכך חולקו בצורה שווה כל התלמידים.כמות התלמידים בכל בית ספר הייתה גדולה והתלמידים נהנו להגיע לשם לפגוש את חבריהם לדבר, לצחוק, ועם זאת ללמוד את המלאכה החשובה, מלאכת ניפוח בלונים. גרשון לקח את תלמידיו הבוגרים שסיימו כבר את לימודי הניפוח הבסיסיים, כדי ללמד את הקטנים על ניפוח הבלונים, מכיוון שלא יכול היה ללמד כמות כה גדולה. התלמידים נהנו בשיעורים והרצון להגיע לבתי הספר האלו הלך וגבר. גרשון החל לפתוח סניפים בכל הארץ, וכמות התלמידים המשיכה וגדלה.בגלל המחסור במורים, כל מי שהגיע לרמת ניפוח מקסימלית, מיד לקחו אותו להיות מורה- אשר ידריך כיצד לנפח בצורה טובה את הבלון. כל מי שלא היה מורה, היה מאלו היוצאים למסיבות, שם היו מנפחים את הבלונים, ודואגים שבעל השמחה יהיה מרוצה. וכך היה במשך שנים וכולם היו מרוצים. אך הזמן עבר. אלו שעבדו במסיבות, הרגישו שהם לא ממצים את הפוטנציאל החבוי בהם, והחליטו לעזוב את הקטע של ניפוח הבלונים. הם הרגישו שבאיזשהו מקום, גרשון, שבחר לשלוח אותם לשטח כדי לנפח בלונים, דפק אותם. חבריהם שסיימו את בית הספר לניפוח, כמוהם, נשארו בבית ספר כדי ללמד את הקטנים, הם נהנים אתם וצוחקים, יוצאים אתם לכל הטיולים שמוציא הבית ספר (כמו הטיול למפעל הבלונים והגומי למשל), ואילו הם, שצריכים לקרוע את השפתיים בניפוח בלונים עד צאת נשמתם, מה תועלת להם מזה? כך לאט לאט החלו העובדים, המנפחים, במפעלו החשוב של גרשון לעזוב, בעוד הדרישה והצורך בהם רק הלכה וגברה. מנגד, בתי הספר של גרשון, שנחשבו לבילוי זמן נהדר, המשיכו לפעול, וכמות בתלמידים הלכה וגברה, ואפילו הקימו סניפים נוספים… אבל… מי שלא הפך להיות מורה כאשר סיים בית ספר, קם ועזב את מפעלו של גרשון.כך עבר לו הזמן, אנשים כבר לא הבינו למה הם צריכים ללמוד את מלאכת ניפוח בלונים, כולם למדו לנפח בלונים, רק כדי שיום אחד יהיו הם מורים ויסבירו על ניפוח בלונים… כולם רוצים להיות מורים, כי זו הרי, למיטב ידיעתם, המטרה שבשבילה הוקם הבית ספר.וכך המשיך לו הזמן לעבור ובשיעורים עצמם הפסיקו כבר מזמן לדבר על ניפוח בלונים. לעתים רחוקות, רק מדי פעם, הזכירו כמה חשוב לדעת לנפח בלונים. אבל מה זה משנה שמסבירים כמה חשוב לנפח בלונים, אם אף אחד לא באמת יוצא לשטח כדי ליישם את מה שלמד?הסיכוי שבית ספרו של גרשון ישרוד הוא גבוה. זה ברור. אבל הוא הוקם כדי לשרוד? הוא לא איבד קצת כיוון באמצע? אולי הוא שכח שאנשים צריכים אותו, ואין להם מענה?