פסח 1941 סיפור הפסח של ניצולת שואה, הגברת אמילי יעקובוביץ: בדרך כלל, הזיכרון שלנו מתחמק מהקופסה הסגורה, שבה שמורה אימת אותם הימים. בפסח אחד, הנכד בן השלוש שלי הסתכל עלי מהכיסא שעליו ישב ליד שולחן הסדר. אני אפילו לא יודעת מה הוא אמר, משום שהבהלה של פסח 1941 האפילה על הכול… הייתי אז נערה צעירה המוסתרת בתוך מרתף חשוך במרכז צרפת. לא היו איתי בני משפחה נוספים – לבדי, עם עוד ארבעה ילדים, כולנו זרים זה לזה. היום, ובשנים האחרונות, כשאני חוגגת את הפסח, מוקפת בנוחיות ובתפנוקי הדירה שלנו, יחד עם למעלה מתריסר

פמוט הכסף ראה ימים יפים יותר, כשסבתא עליה השלום הדליקה בו נרות בצעירותה הוא היה זקוף ובוהק, פיתוחי הפרחים שעליו היו מעשה אומנות של ממש, והקנים המסתעפים שיוו לו מראה אצילי ומרשים. השנים עשו את שלהם ופמוט הכסף התעקם ונסדק, השחיר ונאכל, ומראהו היה מעורר רחמים. "במקום לשבת כאן ולבהות בחלון, תעשה משהו מועיל!", אמר האב לבנו, "קח את הפמוט ותן אותו לצורף, שיחדש אותו בבקשה". הלך הבחור אל הצורף, הניח את הפמוט על שולחנו המוכתם ואמר: "אבא ביקש שתחדש אותו". הסתכל הצורף על הפמוט,

"אני רואה אותך כאן נחשון, עם אותו חיוך קבוע. אתה, על מה שאתה, נחשון הקטן והגדול, הצלחת לעשות לעם שלם. למדרגה שאליה הצלחת להעלות עם שלם בימים שסועים, קשים, עם החיוך הזה. אני רוצה לספר לך, שרק השבוע זכיתי לגלות אחרי שנים של היכרות עמוקה, של אהבה גדולה בנינו. רק השבוע זכיתי לגלות את המעיין שממנו שאבת את את האמונה האדירה הזאת, שהיתה אצלך כל הימים. באתי אתמול בלילה אל אבא, אל אמא. אבא תפס אותי וביקש ממני לחשוב רק על דבר אחד. נחשון העלה את כל העם הזה למדרגה כזאת של אמונה, אני אחראי שזה לא ירד עכשיו.

חילופי תפקידים כמו בכל לילה אביה של דייזי מרדים אותה לישון. באחד הלילות, הוא מציין בפניה כי אם הוא היה במקומה הוא היה הולך לישון בשמחה. ההערה הזאת גורמת לאב ולבת לדמיין מה היה קורה אילו היו מתחלפים בתפקידיהם. חילופי התפקידים גורמים לכל אחד מהם לראות את מה שעובר על הצד השני וכיצד הוא נראה בעיני האחר.

מיכאל הוא אדם שאוהב לאהוב. אחד שתמיד יש לו משהו חיובי להגיד. כשמישהו שואל אותו מה שלומו הוא עונה: "אם מצבי היה טוב יותר, הייתי שני אנשים". פשוט טיפוס חיובי ואופטימי. כשעל אחד העובדים היה עובר יום רע, מיכאל היה שם בשביל לומר לו להביט על הצד החיובי במצבו. סגנונו המיוחד, עורר בי סקרנות, ולכן יום אחד ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "אני פשוט לא מבין. אי אפשר להיות חיובי כל הזמן. אז איך בכל זאת אתה מצליח?" מיכאל ענה לי ברוגע: "כל בוקר אני מתעורר ואומר לעצמי כי עומדות בפניי שתי אפשרויות.

לא יודע אם הסיפור אמיתי או לא אבל בכל זאת... דיוויד מילר, איש עסקים חרדי צעיר היה טס מעת לעת ברחבי ארצות הברית לפגישות עסקים. מלבד מזוודת המסמכים שלו, הוא החזיק צמוד אליו את תיק התפילין שלו. באחד הבקרים אמור היה דיוויד לטוס במטוסה של חברת "יונייטד" טיסה 175, לפגישה עסקית ממנה היה עתיד להרוויח סכום נכבד. הוא המתין בטרמינל לאיתות לעלות למטוס. האיתות הגיע, ודיוויד רץ בזריזות לכיוון המנהרה המובילה לכבש המטוס. לפתע צלצל הפלאפון שהיה בכיס חולצתו. דיוויד נעצר, על הצג הופיע שמה של אשתו. "כן,

כמדי יום שישי בצהרים הלך חגי לפרדס של חיים הזקן. חיים היה יהודי מבוגר, פניו עטורי זקן אפור ולראשו כובע קסקט דהוי. כבר שישים שנה הוא עבד בפרדס הגדול שלו, עדר, השקה וקטף את התפוזים העסיסיים מדי חורף. "שלום, צדיק", קיבל חיים במאור פנים את חגי, ומילא את הסל בתפוזים כתומים. "מה שלומך?" התעניין חגי. "ברוך ה'. אמנם בגילי קשה קצת לעבוד מהזריחה עד צאת הכוכבים בפרדס, אבל לעבוד את אדמת ארץ ישראל זו זכות שאני לא מוותר עליה", השיב חיים בפנים קורנות. חגי נפרד ממנו בברכת שבת שלום.

איש אחד הלך על חוף הים.בעוד הוא הולך, הוא רואה ילדה קטנה מרימה כוכבי ים שנתקעו על החוף וזורקת אותם חזרה למים... הוא ניגש אליה ושאל: "מה את עושה?"  הילדה הקטנה ענתה: "כלום אתה לא רואה? אני מרימה כוכבי ים שנתקעו על החוף וזורקת אותם חזרה לים."  האיש גיחך ואמר:"ילדה קטנה, את לא יכולה להציל את העולם... את ילדה קטנה ואת יכולה ללכת רק ק"מ וחצי בכל יום, והחופים בעולם גדולים... את לא תצילי את אוכלוסיית כוכבי הים ולא תשפיעי על החיים של אף אחד!"  הילדה הקטנה הרימה כוכב-ים

להקה של צפרדעים טיילו להם ביער, לפתע נפלו שני צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד. כל שאר הצפרדעים התגודדו יחד סביב הבור. כשהם ראו עד כמה הבור עמוק הם צעקו לצפרדעים שנפלו:  "חבר'ה, אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים... אתם נחשבים כבר למתים...  חבל לכם בכלל להתאמץ!"  לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר על חייהם בכזאת קלות. שני הצפרדעים התעלמו מהצעקות והסימנים של חבריהם מלמעלה וניסו לקפוץ החוצה בכל כוחם, בשעה שהצפרדעים שמחוץ לבור ממשיכים לצעוק להם ולסמן להם בכל מיני דרכים עם הידים שאין להם סיכוי...

הייתה משפחה בת 5 נפשות שגרו בבית קטן ודל,  המשפחה הזאת לא הייתה מרוצה מהבית שיש להם  בגלל שתמיד התלוננו על כך שהוא צפוף מידי ושלא נוח בו  ושאין מקום, האב הלך לרב העיר ושאל אותו מה לעשות בנידון  הרב השיב לאדון: "שמע נא לי, אנא ממך קח 3 כבשים והכנס  לביתך"  שאל האדון: "למה רבי?" והרב המשיך בדרכו...  בעל הבית הכניס 3 כבשים לביתו...  וכמובן שסבל הצפיפות היה רב וגדול יותר  התלונות המשיכו להישמע מידי פעם..  הלך האדון שוב אל הרב ושאל: "רבי, אין כבר מקום בביתנו"  ענה הרב: "קח

הרב ליאור אנגלמן כמעט שלא הבחנתי בה, באותה אישה. היה זה יום שישי, השעה שלוש אחר-הצהריים בקירוב. בדרכי הביתה נכנסתי אל אחת מרשתות המזון לקנות מצרכים אחדים שחסרו לנו לכבודה של שבת. המקום הומה אדם, נחפזים למלא עגלתם מן השפע הגדול, אצים רצים, ממהרים. שעון החול אוזל, החמה שמה פעמיה מערבה ועוד מעט קט השבת תאיר פניה. תורים ארוכים השתרכו לעבר הקופות. ההמתנה ממושכת, מייגעת. עומדים בחוסר מעש. בימות החול מנוחה היא דבר מעייף... אני מניח כי כל אותה שעה שבה עמדתי עטוף מחשבות סתמיות, אף היא הייתה שם. מן הסתם הייתה

סיפור עם מוסר השכל: הזקן החכם והפרפר “בכפר קטן בסין הרחוקה, גר איש זקן שהיה ידוע בכל העולם כאדם מאוד חכם. אנשים רבים מארצות רחוקות הגיעו כדי להתייעץ אתו ולשמוע את חוכמתו. כל כך חכם היה הזקן שהיה יכול בלי שום בעיה לענות על כל שאלה וכל עניין. יום אחד החליטו נערים שובבים מן הכפר, “לעבוד” עליו ולראות עד כמה באמת הוא יודע הכל: “נשים פרפר בין כפות ידינו ונשאל את הזקן מה יש לנו בתוך היד. אם הוא יאמר שזהו פרפר, אזי נשאל אותו: ‘האם הפרפר חי או מת?’ אם יאמר חי – נמחץ את הפרפר מהר, ואם יאמר מת – נפתח את הידיים

הסוס והבור יום אחד, נפל סוסו של אינדיאני זקן לבור עמוק.הסוס זעק במשך שעות בעוד האינדיאני חושב מה יעשה.לבסוף, הוא החליט שהסוס זקן ושבמילא יש למלא את הבור, ופשוט אין טעם לנסות ולהוציא את הסוס.הוא קרא לכל השבט לעזרה. כולם החלו שופכים עפר לתוך הבור. בתחילה, הבין הסוס מה מתרחש ובכה מרות.אבל אז, להפתעת כולם, הוא השתתק.כמה דקות אחר כך, הביט האינדיאני הזקן מטה אל הבור ונדהם למראה עיניו.עם כל חופן עפר שפגע בגבו, עשה הסוס דבר מדהים! הוא ניער את העפר וצעד צעד אחד למעלה.במהרה, נדהמו כולם לראות את הסוס צועד אל

העיוור והמשותק בעיר קטנה חיו שני אנשים עניים – האחד היה עיוור והשני משותק.יום אחד הגיע העיוור לקבץ נדבות בכיכר השוק ולפתע שמע את תפילותיו של הבחור המשותק שקרא לאלוהים שישלח לו כמה פרוטות שיספיקו לפת לחם.הוא התרגש מאוד והתקרב אל הבחור המשותק.אמר לו העיוור: “לי יש את הסבל שלי ולך יש את הסבל שלך. בוא נפעל יחד ונוכל להסתדר טוב יותר בעולם!”.“מה פתאום”, השיב לו הבחור המשותק. “אני לא מסוגל לצעוד אפילו צעד אחד בעצמי ואתה אינך רואה דבר. איך אתה חושב שנסתדר?!”השיב לו הבחור העיוור: “לשנינו יחד יש כל מה שצריך

ליואב הקטן קשה היה לשלוט בעצמו כשכעס.נתן לו אביו פטיש ומסמרים ואמר לו לדפוק מסמר בגדר בכל פעם שהוא מתפרץ.ביום הראשון, דפק יואב 28 מסמרים בגדר, אך מיום ליום, למד לשלוט בעצמו, ומספר המסמרים הלך וקטן.היו אפילו ימים שיואב לא התפרץ כלל!אביו שיבח אותו על כך, ואמר לו שבכל יום שבו לא יתפרץ, הוא יוציא מסמר אחד מן הגדר.כעבור זמן קרא יואב בגאווה לאביו והראה לו שהגדר נקיה ממסמרים!אמר לו אביו: “כל הכבוד, למדת לשלוט בעצמך!אבל עכשיו הבט בגדר – היא מלאה בחורים והיא לעולם לא תחזור להיות כמו שהיתה… כשאנו אומרים או

היה היה איש שקראו לו מנחם ולאשתו קראו דליה, היו לו 2 ילדים. כל בוקר מנחם היה קם בבוקר, אוכל ארוחת בוקר עם אשתו והילדים, מכין לילדים שלו סנדוויצ'ים, אומר שלום לאשתו ויוצא לעבודה. הוא מגיע לעבודה ויושב במשרד, צועק קצת על המזכירה, עושה כמה טלפונים ומנסה כמה שפחות להתאמץ עד סוף היום. אחרי העבודה הוא חוזר הביתה, עומד שעות בפקקים ומקלל את העולם. מגיע הביתה, מתיישב על הכורסא וקורא עיתון, אח"כ רואה חדשות בטלוויזיה. אומר לילה טוב, מעביר קצת את הזמן והולך לישון. יום אחד מנחם הרגיש קצת כאבים ברגל. הוא

בעיירה קטנה התגורר לו זוג צעיר. האברך למד בישיבה עד החתונה וגם לאחר מכן המשיך בלימודיו זמן מה. לאחר מכן החל לתת את דעתו על עניני פרנסה ושלח ידו במסחר, כשהנדוניה של אשתו משמשת לו בסיס להשקעותיו. הוא הצליח יפה בעסקיו ועלה מעלה מעלה, עד שנהיה לעשיר גדול. אולם, ככל שהתעשר יותר, סיחררה ההצלחה את ראשו והוא נכנס לעניני המסחר יותר ויותר כשראשו ורובו נתונים אך ורק בכך: כיצד אפשר להרוויח עוד יותר כסף. העוני בעיירה היה גדול מאד ולביתו של הגביר היו באים קבצנים רבים כדי לבקש נדבה או דבר מה לאכול, כדי לשבור את

בעיירה קטנה התגורר לו זוג צעיר. האברך למד בישיבה עד החתונה וגם לאחר מכן המשיך בלימודיו זמן מה. לאחר מכן החל לתת את דעתו על עניני פרנסה ושלח ידו במסחר, כשהנדוניה של אשתו משמשת לו בסיס להשקעותיו. הוא הצליח יפה בעסקיו ועלה מעלה מעלה, עד שנהיה לעשיר גדול. אולם, ככל שהתעשר יותר, סיחררה ההצלחה את ראשו והוא נכנס לעניני המסחר יותר ויותר כשראשו ורובו נתונים אך ורק בכך: כיצד אפשר להרוויח עוד יותר כסף. העוני בעיירה היה גדול מאד ולביתו של הגביר היו באים קבצנים רבים כדי לבקש נדבה או דבר מה לאכול, כדי לשבור את

קרני השמש האחרונות התפזרו והערב ירד על ברדיטשוב העיר. היה זה תענית אסתר והיהודים החלו נאספים בבית הכנסת לשמוע את קריאת המגילה. בית הכנסת נתמלא חיש מהר מפה לפה. מלמעלה, בעזרת הנשים, התאספו הנשים והבנות כדי לשמוע את מגילת אסתר. בעוד הקהל עומד להתחיל בתפילה, ניגש השמש אל הרבי, רבי לוי יצחק, ולחש משהו על אזניו. הרבי קם מכסאו ויצא מבית הכנסת. כולם קמו לכבודו והסתכלו בהשתוממות על דמותו האצילה שנעלמה בפתח הדלת. רבי לוי יצחק נכנס ללשכתו שהיתה סמוכה לבית הכנסת, שם חיכתה לו אשה ובידה תרנגול. היא לא היתה בטוחה

 היה היה שואב מים זקן בכפר. יום יום היה מעמיס על גבו שני כדי חרס גדולים והולך אל המעין לשאוב מים. כשהכדים נתמלאו היה הולך ועולה אל הגבעה הגבוהה בכפר ושם מוכר מים לכל בני הכפר. ושני הכדים היו שונים זה מזה. כד אחד חדש ממורק ויפה ואילו הכד השני ישן, מצולק, מכוער בשל השנים הרבות שהשתמשו בו וסדק ארוך לרוחבו. מדי יום היה הכד החדש צוחק ולועג לכד הישן-כמה שאתה מכוער וישן. הגיע הזמן ששואב המים יחליף אותך באחד כמוני חדש ויפה, כמה שאתה מצולק וסדוק. חבל על הזמן לשאוב אתך מים כי ממילא עד שאנו מגיעים למעלה הגבעה

באחד הימים באו הקצבים לרבה של העיר צ'לדז בדרום מערב פולין,  בטענה שהשוחט  מטריף הרבה מאד מהבהמות. רבה של העיר הגאון מסוסנוביץ רבי שלמה שטנצל זצ"ל,  הלך לבדוק את השחיטה והבדיקה של הבהמות, והתברר שידי השוחט, שכבר היה זקן, רעדו, דבר שפוסל את השחיטה וגורם הפסד גדול לקצבים. הכל ידעו כי העברת השוחט ממשרתו היא צעד מכאיב וקשה, ועתה עמד הרב הצעיר לפני התמודדות קשה ביותר אך לא היתה ברירה. בלב כבד נאלץ הרב להודיע לשוחט כי מהיום והלאה לא יוכל עוד לעסוק במלאכת השחיטה. השוחט שב לביתו במפח-נפש, ובעיר החלו

נפוליאון בונפורטה, כמעט והשתלט על העולם כולו עד לתבוסתו ב1812 מול גנרל חורף הרוסי. רוב חייליו מאות אלפי חיילים קפאו למות, והוא אישית החליט לסגת ולברוח באמצע שחייליו עוד נלחמים, והחל להתחבא כאחרון הפחדנים בכל מיני מקומות. בדרך, מצא מחסה בבית קטן של חייט יהודי, מתוך חשש לגילויו ביקש מבעל הבית להסתיר אותו, וזה דחף אותו במיטתו והשליך עליו הרבה שמיכות, לא היה לחייט מושג מי הוא זה ואיזהו האורח נמוך הקומה שמתחבא אצלו. כאשר נעלם החשש והחיילים הרוסים עברו את האיזור, יצא נפוליאון מהמחבוא, גילה לחייט שהוא קיסר

בזמן הקיסר ניקולאי הראשון, ברוסיא, גזר אז הצאר גזירה כי על כל היהודים להמציא מספר מסויים של חיילים לצבא, פקידי הצאר היו חוטפים אז ילדים בגיל שבע, שמונה ומעלה. את הילדים היו חוטפים מיד אמותיהם או ב"חדר" ומנעוריהם היו מחנכים אותם לחיי צבא. ילדים אלו נקראו "קנטוניסטים" והגלו אותם במקומות המרוחקים ברחבי רוסיה. מקום שיהיו מרוחקים מכל מגע עם יהודים. היו מענים אותם בעינויים קשים כדי שישתמדו. חלק גדול מהם עמדו בנסיון, חלקם מתו, מתוך עינויים קשים וחלקם עברו את כל הצרות והסבל, קדשו שם שמים

באחד מימות הקיץ כחום היום, ישב הרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע, בחצר שעל יד ביתו. נכנס איש אחד ופנה אליו לתת לו פתקא בכתב ידו שהוא נקי מעבירה. – וכי מה צריך אתה לפתקא ממני כי נקי הנך מעבירות? שאלו הרבי רבי זושא. בשביל שיחזירו לי את הבגד העליון שלי השיב היהודי. והסביר לרבי: כמה אנשים חסידים תפסו אותי, פשטו מעלי את הבגד העליון שלי, ואמרו לי שהם שמעו שעברתי איזו עבירה חמורה, ולכן הם לוקחים ממני את הבגד העליון שלי עד שאביא פתק מהרבי רבי זושא שהנני נקי מעוון זה, או שחזרתי בתשובה שלימה. שאלו רבי

הצדיק רבי יחזקאל אברמסקי זכה להתפלל עד יומו האחרון בבית הכנסת במניין, כשהיה למעלה מגיל תשעים. שנתיים לפני פטירתו הלך הרב אברמסקי ברחוב ומולו התקרב ילד בוכה... סיבות רבות היו לו לפטור עצמו מלגשת אל הילד, שהרי אדם זקן הוא, ומה על ביטול תורתו וכבודו... אך הרב לא שת ליבו להבלים הללו, הרי ילד בוכה מולו, הוא ניגש אליו ושאל: "בני יקירי, מדוע אתה בוכה? האם אתה מחפש את אמא? אולי תרצה שאעביר אותך את הכביש?" הילד נענע בראשו כאומר לא. "אם כן מדוע אתה בוכה?" המשיך הרב לשאול. בקול חנוק אמר