עם מה החניכים/ות צריכים/ות לצאת מהפעולה:
[list=1]
[*]החניכים יבינו שככל שמוכנים יותר ליום כיפור, מקבלים ממנו יותר[/list]
 
[list=1]
[*]החניכים יבינו שבעזרת עבודת המידות איטית ולאורך זמן, אפשר להצליח להשתנות, אם ניזכר ברגע האחרון
הסיכוי שנצליח להשתנות קטן יותר.[/list]
 
[list=1]
[*]החניכים יבינו שהכנה ליום כיפור היא בצד הרעיוני: לימוד על היום, לימוד על ענייני התפילה, ובצד המעשי: חזרה בתשובה[/list]


נשחק את המשחק "פיו פיו" (יריות)
כל הקבוצה עומדת במעגל, כאשר המדריך מסתובב בין כל המשתתפים וחוזר על המילה "פיו", עד שהוא מחליט להעצר ולהצביע על אחד מחברי הקבוצה.
החניך שהצביעו עליו צריך להתכופף ושני החניכים
שעמדו לצידו מסתובבים אחד אל השני
כאשר הם מרימים את ידיהם כאילו הם אוחזים באקדח וצועקים "פיו פיו". החניך שצעק ראשון הוא המנצח
(הצליח "להרוג" את השני…) וזה שנהרג כביכול – יוצא מהמשחק. במידה והחניך שהיה אמור להתכופף לא הספיק
לעשות זאת לפני שהלוחמים החלו ביריות, הוא זה שייצא מהמשחק, כי הא  
 זה ש"נהרג" מהיריות.כדי להיות פחות לוחמניים מקום "פיו פיו" אפשר לתת הוראה לומר משהו אחר, כיד הדמיון…
המנצח במשחק הוא היחיד ש"נשאר בחיים"…
לאחר המשחק נשאל: מי ינצח במשחק? נגיע למסקנה שרק מי שלא ריחף ושם לב שקראו בשמו / בשם של החניך שלידו הצליח במשחק.

נדבר על כך שגם בימים נוראים – נצליח לחזור בתשובה אם לא נרחף ונתעורר בזמן לחזרה בתשובה.




 


[b][u]נקריא את הקטע הבא:[/u][/b]
 [i]עוד יום כיפור עברנו , עוד יום קדוש ונורא.[/i]
[i]עיננו בצום את נפשנו[/i] [i]וגם בכינו[/i] [i]מרה.[/i]
[i]לב אותו היכנו בכוח ,חוזר והכה על כאב[/i]
[i]בנפש שבורה התחננו[/i] [i]בלב שבור[/i] [i]ודואב.[/i]
[i]הכל ראו ושמעו איך נשאנו לרום תפילה[/i]
[i]איך סליחה מכולם ביקשנו[/i] [i]איך רצינו כל-כך מחילה.[/i]
[i]בדמעות שליש הפצרנו. כל עין זאת ראתה.[/i]
[i]איך קבל עם ועדה – ושמים[/i] [i]הבענו בקול – חרטה[/i]
[i]אין ספק בליבנו, שכיוון שעשינו כך[/i] [i]הרי מבחינת
נפגענו[/i] [i]מחוק הכול[/i] [i]ונשכח.[/i]
[i]ולכן טפחנו בעוז טפיחה אמיצה על שכמנו[/i]
[i]כי אין בעולם כולו כה טובים[/i] [i]כמותנו[/i]
[i]כל כך טהורים היינו, כל כך זכים וצחים[/i]
[i]עד שממש הרגשנו[/i] [i]כמעט כמו[/i] [i]מלאכים.[/i]
[i]וכעת נצא שוב לדרך, בלב הומה ונרגש[/i]
[i]את היום הקדוש גמרנו[/i] [i]אפשר להתחיל מחדש.[/i]
[i]שנה שלמה לפנינו – לעשות כל מה שאסור[/i]
[i]לקלל להעליב ולפגע[/i] [i]ולבקש סליחה[/i]
[i]שוב ביום כיפור.[/i]
(אפרים סידון)

נשאל את החניכים: מה הם חושבים על הקטע?



נניח על הרצפה 3 דפים בשורה, וכל חניך יצטרך לעמוד במקום המתאים לו על הסקאלה, לפי מה שהוא חושב:

[list=1]
[*]כל יום כיפור אני מחליט להשתנות ובאמת אני מתקדם משנה לשנה
[*]כל יום כיפור אני מחליט להשתנות אבל זה אף פעם לא מצליח
[*]אני רק מחכה שיעברו ימים נוראים

[/list]
סיכום ביניים: כולנו מחליטים ביום כיפור להתקדם וכולנו באמת מרגישים שאנחנו רוצים באמת, אבל זה לא קורה כי נחתנו ליום כיפור
ולא התכוננו לפני לא בעבודה על עצמנו ולא בהכנה ליום הקדוש והתפילות.


נקריא את המשל הבא של הרבי מצאנז:
[i]היה היו שתי משרתות. האחת הייתה פקחית וחרוצה, והשנייה טיפשה וחרוצה… מה ההבדל ביניהן[/i][i]?[/i]
[i]הראשונה הייתה עמלה כל היום כולו, כדרך המשרתות. ובערב, בהיותה מותשת ועייפה, לא הלכה לנוח בטרם תכין[/i]
[i]את כל הנחוץ לה ליום המחרת. היא הכינה עצים להסקה, והניחה אותם ליד התנור לייבוש. היא ניפתה את הקמח,[/i]
[i]והכינה את כל מצרכי המזון. רק לאחר מכן הלכה לישון. בבוקר, בקומה, הציתה אש בעצים היבשים והסיקה את התנור,[/i]
[i]היא לשה את הקמה והניחה לו לתפוח. בינתיים, ערכה את השולחן, שבה לאפות את הלחם, וכששב בעל הבית מן התפילה,[/i]
[i]קידם את פניו חום נעים וניחוח טרי של פת אפויה, שולחן ערוך ומאכלים ערבים[/i][i].[/i]



[i]המשרתת השנייה סיימה את עבודת יומה, ופנתה לישון לאחר היום המתיש. בבוקר, כאשר הלך בעל הבית לתפילה,[/i]
[i]יצאה אל מחסן העצים, והביאה גזרי עצים להסקה. העצים היו לחים ורטובים, והאש לא אחזה בהם. היא בזבזה זמן יקר בניסיון להציתם,[/i]
[i]ולבסוף – כאשר ניצתו – התמלא הבית בעשן סמיך ומחניק. כששב בעל הבית מן התפילה, היה הבית מלא עשן,[/i]
[i]והמשרתת לשה במהירות את הבצק, לאחר שניפתה את הקמח. ישב בעל הבית ליד השולחן שלא היה ערוך, השתעל בגלל העשן,[/i]
[i]והמתין ללחם שיאפה. לעיסה לא היה זמן לתפוח, והתנור לא היה עדיין חם דיו. גם העצים הרטובים לא בערו כראוי,[/i]
[i]והלחם יצא נוקשה וחסר טעם. בעל הבית קצף ורגז, והמשרתת רטנה והתלוננה.[/i]
[i]מה קרה, על מה הכעס? הרי היא עובדת קשה יותר מהשנייה, בכמה מאמצים עולה לה להצית את האש בזרדים,[/i]
[i]איך היא יכולה למהר כל כך, הרי רודים בה בפרך[/i][i]…[/i]

פה נעצור את הסיפור ונשאל את החניכים
נסו להבין מה הנמשל שהרבי מצאנז מנסה ללמד אותנו?



לאחר שנשמע תשובות החניכים נמשיך לקרוא את הקטע:
[i]הוא הדין בימי הדין. לא יתכן, שיתחיל האדם להתכונן לראש השנה בראש השנה עצמו. כי אז, הוא ידמה למשרתת השנייה.[/i]
[i]אשרי מי שמכין את עצמו מבעוד מועד, בחודש המתנה שניתן לנו משמים – הוא אלול, ובא ליום הדין מוכן. או אז ילך הכל למישרין,[/i]
[i]הוא ימצא את ליבו פתוח לרשמי היום הקדוש, ואדוניו ישבע רצון מעבודתו[/i][i].[/i]



(הגאון הרבי הקדוש ה'דברי חיים' מצאנז זצ"ל )



 



סיכום השלב
בעבודת המידות איטית ולאורך זמן, אפשר להצליח להשתנות. עבודת מידות של "זבנג וגמרנו" היא בדרך כלל לא מצליחה.
אם ניזכר רק ביום כיפור שאנחנו רוצים לחזור בתשובה זה לא יעבוד, למחרת נחזור להיות כמו שהיינו, אבל אם יהיה תהליך
לפני אולי נצליח להזיז משהו.

נעשה סבב בין החניכים: כל חניך יתן עצות איך לדעתו אפשר להתכונן ליום כיפור. נראה שהכנה ליום כיפור היא בצד הרעיוני:
לימוד על היום, לימוד על ענייני התפילה, ובצד המעשי: חזרה בתשובה.

ככל שנכין את עצמנו יותר ליום כיפור; נלמד על היום, ונחזור בתשובה, ולא נגיע אליו ברגע האחרון, כך הסיכוי שלנו ליישם
את כל מה שהבטחנו להשתנות גדול יותר.