הניתוח שלא צלח ואולי דווקא כן..

רפי שכב בחדר הניתוחים, מסביבו הרופאים והאחיות שטפלו בו, כשלפתע שמע את הרופאים
מדברים ביניהם:
"מאוחר מדי, אין מה לעשות. לסגור וזהו. לבחור הזה יש מקסימום עוד חצי שנה לחיות. מסכן...".
הרופאים חשבו שרפי לא שומע, אבל הוא שמע, ועוד איך, והחליט...
כבר למחרת כשחזר לאשתו וילדיו בקיבוץ לא בזבז את הזמן בטלוויזיה, באוכל ובדיבורים סתם,
אלא התיישב מיד לסדר את תיקו וחדרו. את כל עבודות המשק היה עושה בזריזות וביעילות על
מנת שיישאר לו זמן להקדיש לחלום חייו – הפסנתר. תמיד אהב לנגן ולהמציא מנגינות. עכשיו
אחרי שהשיג פסנתר שיהיה אצלו בחדר, ולא השתמש בפסנתר בחדר התרבות שהיה בד"כ
מקולקל או תפוס, בכל שעה פנויה ישב והלחין – הרי נותרו לו רק מספר חודשים לחיות!
עם הזמן רפי נתגלה כבעל כשרון בלתי רגיל ויצירותיו נשמעו בכל רחבי הארץ ובחו"ל תוך חמישה
חודשים וחצי בלבד... כשבועיים לפני תום חצי השנה רפי הוזמן לנגן בארה"ב את יצירתו הגדולה.
הוא נסע לשם עם אשתו רבקה וחזר יומיים לפני תום חצי השנה, כשהוא חושב לעצמו כמה עצוב
שהוא הולך למות עוד מעט, כל כך צעיר, לעזוב את משפחתו ואת כל מה שהספיק לעשות
בתקופה כל כך קצרה...
עברו שנתיים. רפי הלך לו ברחובות וחשב לעצמו: "עברו שנתיים ואני עוד חי...". כמה טוב ששמע
את הרופאים מדברים על כך שנותרה לו רק חצי שנה לחיות, כך ניצל את הזמן הקצר שנותר לו...
כשהגיע לרמזור ראה שלידו עומד הרופא שניתח אותו. הרופא שמח מאוד לפגוש את רפי,
המוסיקאי הנודע שטופל אצלו לפני שנתיים...
רפי שאל אותו מדוע אמר שנותרה לו עוד חצי שנה לחיות. הרופא התפלא מאוד ואמר שכנראה
ששמע זאת תחת השפעת ההרדמה, כיון שהניתוח שלו היה מאוד פשוט ולא נשקפה שום סכנה
לחייו!
באותו יום רפי חזר לקיבוץ מאוחר, לאחר שהסתובב הרבה זמן בקניות. את העבודות במשק הוא
עושה לאט לאט, כמו כולם. הפסנתר חזר לחדר התרבות, והוא כבר לא נלהב לחבר יצירות
ולעבוד עד השעות הקטנות של הלילה. הטלוויזיה ממלאת זמן רב מיומו, והוא מגיע עייף לכל
מקום ולא נלחץ להספיק יותר מדי, הרי כל החיים עוד לפניו...