קפה דילמה לתשעה באב

בסיעתא דישמיא

מתאים לשכבות גיל הנמוכות....

בהצלחה!
קפה דילמה
לאבי היה בר מצווה השבת, ביום רביעי הוא חגג יום הולדת שלוש עשרה ובשבת קרא בתורה,
אבי לא חוגג יום הולדת כמו כל ילד רגיל, בכל שנה ביום הולדת שלו מתנסים כל המשפחה המורחבת בבית שלו, וביחד עולים לבית העלמין, שם קבורה אמא של אבי
כשאבי נולד אמא שלו נפטרה בלידה, אבא של אבי כל הזמן סיפר לו על ההחלטה הגורלית של אמא שלו למות בשביל שהוא יחיה,
לאבי קשה להגיד את זה בקול אבל בליבו הוא לא מרגיש געגוע אמיתי לאמא שלו, הרי הוא בחיים לא פגש אותה,
כשהוא אמר קדיש על הקבר של אמא שלו הוא לא הצליח להתכוון באמת אלא רק רצה לסיים עם זה וללכת הביתה לארגן את השבת בר מצווה,

-מה אתם חושבות על אבי? (צודק/ כפוי טובה וכ''ו?)
-השבוע לפני בערך 2000 שנה נחרב בית המקדש, שולמית אמרה לחגית, תכלס זה קרה לפני אלפי שנים, למה אנחנו כל כך עצובים? בשביל מה לי לבכות על משהו שקרה לפני הרבה זמן? אני בחיים לא ראיתי את בית המקדש, הוא לא ממש חסר לי....
-אתן מסכימות עם שולמית? כמה אתן עצובות על זה? כמה אנחנו באמת מרגישות מחוברות לחורבן הנוראי שקרה?
-על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, (סיפור נספח 1, אפשר גם לספר בעל פה) ירושלים חרבה בגלל שנאת חינם, בט' באב זה הזמן שלנו להרבות באהבת חינם כי כך תבוא הגאולה במהרה בימינו,
-חבר אחד סיפר לי כי ביישובו קיימה ועדת התרבות המקומית "מרתון סרטי גירוש" בט' באב. 7 שעות של הקרנה רצופה. מ"חלום קטיף" ועד "תפילת הנערות". מקטעי ארכיון של חברת החדשות של ערוץ 2 ועד לצילומי וידאו פרטיים של אנשים שהיו בכפר מימון ועל האוטובוסים שיצאו מהגוש החרב.
"ומה הייתה המסקנה", שאלתי אותו עם לא מעט הערצה על שצלח את משימת הצפייה רצופה. "אין מסקנות", אמר הנ"ל. "היו בעיקר דמעות ותחושת כאב על כמה מהר שכחנו וחזרנו לשגרת ימינו". חשבתי שסיים את דבריו, אלא שאז התמלא הוא עזוז וכעס והחל לירות: " אתה גם קולט שוב כמה פוגעים בנו, לא מתחשבים בנו, לא סופרים אותנו, רומסים אותנו ועושים לנו מה שרוצים כי אנחנו הפראיירים הכי גדולים במדינה הזאת.  בצבא, במילואים וגם באזרחות. אני אומר לך אם היינו קצת כמו החרדים כל זה לא היה קורה. אריק שרון בנה על 70 הרוגים בפינוי הזה, וזה שלא נורתה ירייה אחת זה כשלון שלנו. היה אפשר למנוע את העלבון הזה. המסקנה היא שבפעם הבאה זה לא יהיה ככה. הם עוד יראו שחורי המדים האלה!"
אין ספק. אהבת חינם במיטבה. אחרי ט' באב שכזה בית המקדש השלישי כבר בטוח בדרך.
-מה דעתכן על הסיפור? האם הצפייה בסרטים עזרה לאהבת החינם?
- איך אפשר בכל זאת להרבות באהבת חינם?
-"תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דיברת... ובנה אותה בנין עולם" (תפילת שמונה עשרה)
בעז''ה שנזכה לראות את הגאולה!



קמצא ובר קמצא:
 שנים ספורות לפני חורבן בית-המקדש, ערך עשיר אחד מסיבה מפוארת לכל אוהביו. בין היתר, הוא הזמין ידיד קרוב בשם "קמצא". טעות מביכה של המשרת, שנשלח להזמין את כל המוזמנים באופן אישי, גרמה לכך שאדם בשם בר-קמצא, אותו שנא העשיר בכל לבו, קיבל הזמנה אישית לבוא ולהשתתף במסיבה.
בר-קמצא האמין כי העשיר מחפש הזדמנות להתפייס עמו. הוא קפץ על המציאה והגיע אל המשתה ביום המיועד.
העשיר ההמום הביט בו כלא מאמין. "אתה שונא שלי. לשם מה הגעת להפר את השמחה? צא והסתלק מכאן".
בר-קמצא נבוך מפרץ השנאה של העשיר, חיפש דרך להשקיט את זעמו: "הינך צודק; אך אם כבר באתי לכאן, אל תגרש אותי. אשלם לך במיטב כספי עבור האוכל שאוכל והמשקה שאשתה".
העשיר לא ויתר: "לא. צא מכאן בזה הרגע".
בר קמצא: "אשלם לך חצי מהוצאות הסעודה כולה... רק אל תגרום לי בושות".
העשיר: "אין על מה לדבר".
בר קמצא (בתחנונים): "אשלם לך עבור כל הסעודה"!
העשיר (בזעם מתפרץ) אחז את בר-קמצא בידו, וגירש אותו בבוז.
בר-קמצא יצא פגוע עד עמקי נשמתו. פגעה בו במיוחד העובדה כי במשתה ישבו כמה וכמה חכמים, ואיש לא מצא לנכון להגן על כבודו. אלך ואתנקם בהם, חשב לעצמו.
אמר ועשה: הוא יצא אל הקיסר ברומא, שם הלשין כי היהודים מרדו במלך. "אם אינך מאמין לי" הטעים בר-קמצא, "הבה ונערוך ניסוי: שלח עמי בהמה, כדי שיקריבו אותה בבית-המקדש. אם הם יסרבו להקריב את הקורבן, תדע שהם מרדו בך".
המלך הסכים לערוך את הניסוי הפשוט, ובר-קמצא הערמומי מיהר להטיל מום בבהמה. היה זה מום קל; אך על-פי חוקי ההלכה, לא ניתן להקריב בהמה בעלת-מום על-גבי המזבח.
החכמים שנתקלו בבהמה רצו לרצות את המלך. "הבה ונקריב את הבהמה" אמרו זה לזה.
היה שם חכם אחד בשם רבי זכריה בן אבקילס. "אם תעשו זאת, יחשבו כולם כי מותר להקריב בהמה בעלת-מום על המזבח".
"אם-כן, נהרוג את בר-קמצא כדי שלא יוכל לשוב ולהלשין למלך".
אך שוב מנע אותם רבי זכריה. "אם תעשו זאת, יאמרו שמי שהטיל מום בקורבן יהרג".
חזר בר-קמצא וסיפר למלך על התוצאות, והשאר היסטוריה.
אמר רבי יוחנן:
"ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".