תרום
צור קשר
כשהבן שלי רצה להתקבל לתיכון דתי, הודיעו שתהיה בחינה ביהדות. "תגיד", שאלתי אותו בדרך לבחינה, "אתה בכלל יודע בעל פה את ברכת על המחיה?". כמובן שהוא לא זכר. הרי בבית הלייטי למופת שבו גדל, כבר לא מכריחים ילדים לברך.ובשבת האחרונה, כשהבנים סירבו ללכת לבית הכנסת ומצאתי את עצמי מתחננת אליהם במתינות מאולצת ("אני לא רוצה להכריח אתכם, אבל אולי תלכו כדי לכבד אותי?") זה הכה בי בעוצמה: כשלתי חינוכית. כל השנים סיפרתי לעצמי שאפשר לחנך ילדים לדתיות פולקלורית. שאם רק נשלח אותם לבית ספר מעורב ולא נלחץ עליהם בענייני יהדות, נצליח להוציא מהם את הדתי הפרוגרסיבי המושלם. יודע תורה אבל ספקן לגביה. מכיר הלכה אבל לא בהכרח נאמן לה.אני תוהה האם ילדיי יישארו דתיים. פעם חשבתי שזה לא ישנה לי, אבל בשנים האחרונות המחשבה מתחילה קצת להכאיב. אני זוכרת איך יום אחד גיליתי שבן דוד שלי, שיצא בשאלה לפני שנים רבות, חזר פתאום להניח תפילין. "הילד חוגג תכף בר מצווה", הסביר לי, "פעם ידעתי לקרוא בתורה, חשבתי שאוכל ללמד אותו, ושכחתי הכול. פתאום שאלתי את עצמי, מה אני הולך להשאיר לו? איזו מורשת?""מה אני הולכת להשאיר לילדים שלי?" זהו השעון המעורר שהחל לצלצל בחיי. הפוסט־טראומה הדתית שמנהלת אותי, זו שגורמת לי לפחד לכעוס על הילדה כשהיא מציירת בשבת שמא אצטייר בעיניה כזקיף מהאולפנה, הצליחה לגרד מקירות ביתי גם את המרכיב שכל דתי לייט מצוי רוצה בחיים שלו – היידישקייט.לאט ובהדרגה אני מרגישה איך תורה משתכחת. איך תפילות שלמות שפעם ידעתי על פה הולכות ומתעמעמות בראשי. איך טקסים שהיו לחמדת ילדות הפכו לזיכרון מעורפל. חשבתי שאצליח ללמד את ילדיי להיות דתיים בתיאוריה. לדעת ברכות אבל לא לברך אותן. להגיע לבית הכנסת אבל לא להתפלל בדבקות. ולא הצלחתי בניסוי.ועתה, אין לי אלא להודות – אם ילדיי יישארו דתיים, זה בזכות הסבא שלהם שמתעקש שייעשו קידוש. בזכות הסבתא שלא מוכנה לקנות להם גלידה בדוכן ללא תעודת כשרות. בזכות המחנכים הלוחצניים שאנחנו עצמנו חששנו להיות.כל החיים ניסינו לברוח מלהיות ההורים האלו, שדוחפים את הילדים שלהם בכוח לבית הכנסת וכועסים עליהם כשהם משחקים בחוץ במקום להתפלל, ועכשיו – כל מה שבא לנו הוא שהם יכירו משהו מהתפילות האלה, ולו מעט.נולדתי בשבועות. יש בזה לא מעט אירוניה. הילדה שנולדה ביום קבלת התורה וברחה ממנה כל עוד רוחה בה – מקבלת אותה בחזרה כמו כאפה לפרצוף. ופתאום אני מבינה קצת את אבא שלי, שהתעקש שנשב ליד השולחן בשעת הזמירות ואיש בל ייעדר. הוא הבין את מה שאני מתחילה להבין רק עכשיו – שאי אפשר להחדיר דרך חיים ללא הטמעה חזרתית ומכוונת. אי אפשר לגדל דור ממשיך על ידי אפיזודות של פולקלור. מעצבן ככל שזה נשמע, אין דרך לחנך לדתיות משמעותית ללא קורט של כפייה או דרישה להקרבה מסוימת. רצינו לגדל דור של דתיים משוכללים ונטולי טראומה הלכתית, ובלי ששמנו לב – יצא לנו דור של עמי ארצות.
(רחלי מלק-בודה)
