תרום
צור קשר
בעיירה קטנה סמוכה לעיר הבירה ניו דלהי התגוררו שני שכנים.
השכן האחד היה איש עסקים מצליח, הוא חי בבית מפואר בליבה של גינת ירק ופרחים מקסימה. ובחזית הבית שדרת עצים זקופים ובריכת נוי קטנה מכוסה בצמחיה טרופית עבותה ומסודרת. צוות גדול של עובדים במדים מגוהצים, עומד נכון למילוי רצונותיהם של כל בני הבית בכל רגע נתון.
חיים יפים, כך אפשר לחשוב.אך לא כך חשבה בעלת הבית.
מדי פעם כאשר טיילה לאיטה בגן הגדול שלה הציצה בגניבה אל הבית הסמוך, ביתם של השכנים העניים, השלום והשלווה ששררו שם הפעימו אותה וגרמו לה קנאה. מדי בוקר הייתה רואה את בני הבית מתאספים לארוחה משותפת, דלה במזון, אך עשירה בהווי משפחתי. השלווה שאפפה את ביתם הייתה כה מוחשית, אפשר היה להרגיש אותה באוויר גם כשיצאו מן הבית. גם בערב לאחר שחזרו מיום עבודה ארוך ומפרך לא נעלמה השלווה והשמחה מהבית. בני המשפחה היו נראים מאושרים בלחם השחור ובמעט הירקות שעלו על שולחנם, המבט על פניהם אמר אושר שאין כמותו.
היא ראתה, והקנאה מילאה את ליבה. נכון, בביתה שלה יש כסף, והשפע נמצא בכל פינה, הארוחות עשירות ומגוונות, הבגדים נאים ומפוארים, והרהיטים יוקרתיים ומעוררי השראה. אך השלווה מהם והלאה. בעלה, אבי המשפחה, תמיד לחוץ, הוא אף פעם לא מסוגל לשבת בשלווה עם בני המשפחה, תמיד יש משהו שמטריד אותו. פעם מצב המניות ופעם תנודות הנדל'ן, ואם שניהם במצב יציב, או אז הוא יהיה מוטרד מעסקי הספנות שבהם השקיע אחוז ניכר מהונו.
אבל רגע של שלווה, לעולם לא. רק לחץ לחץ ולחץ.'למה? למה?' התרעמה פעם באוזני בעלה. 'למה לנו כל העושר הזה, אם אין טיפת שלווה בחיינו?! ולמה שכנינו העניים שאין להם אף לא אחד חלקי מיליון ממה שיש לך כל כך שלווים ומאושרים?! למה?!'
- 'שאלת למה. אני אגיד לך למה.' אמר הבעל בעודו מתרווח על כורסת העור שלו, 'הם מאושרים כי כוח תשעים ותשע עוד לא פגע בהם'.
- 'כוח תשעים ותשע?! מה זה בדיוק', שאלה האישה
הבעל חייך חיוך מסתורי ואמר: 'חכי ותראי, בקרוב תביני הכול.
באמצע הלילה לקח העשיר שקית בד קטנה הכניס לתוכה תשעים ותשע מטבעות של רופי אחד והשליך אותם בחשאי לביתו של השכן העני.
בבוקר כשבני הבית גילו את המטבעות בביתם עלתה שם השמחה עד לב השמים, המטבעות נספרו שוב ושוב, כל אחד מבני הבית נהנה לערוך ספירה משלו, אך ריבוי הספירות לא שינה את המצב.
תשעים ותשע מטבעות.
'חבל!' אמרו זה לזה, 'אילו רק היה לנו עוד רופי אחד היה זה סכום עגול ויפה.'
'באמת חבל', סיכמו כולם, 'אבל נוכל לשנות את זה, אם נתאמץ ונעבוד קשה, נחסוך קצת באוכל ובהוצאות, נוכל לעגל את הסכום למאה'.
שעת ההשכמה הוקדמה, ולמחרת קמו כולם עם הנץ החמה, הם אכלו בחפזון, בקושי אמרו שלום זה לזה ויצאו לעבודה. ובלילה כולם חזרו ממש מאוחר, כל אחד הוסיף עוד שעות על שעות העבודה הרגילות, לאף אחד לא היה זמן וכוח לבשל או להכין, הם אכלו מכל הבא ליד והלכו לישון עייפים סחוטים ולחוצים.
שבועות מספר חלפו, בני הבית נראו כחושים, עייפים וחסרי שמחת חיים, אבל בשקיק הבד היה סכום עגול ויפה של מאה רופי.זה לא הספיק להם.
הם עשו את החשבון שאם ימשיכו לעבוד באותו הקצב שבו עבדו בשבועות האחרונים יצליחו לחסוך בתוך שנתיים עוד מאה רופי. הם החליטו ללכת על זה, והמשיכו לעבוד ולעבוד ולעבוד, כדי לחסוך ולחסוך ולחסוך.
חייהם הפכו למערכת לחוצה ועמוסה, לא היה להם פנאי לנשום, ובוודאי שלא ליהנות ולשמוח בשלווה.
השלווה שאפפה פעם את ביתם התנדפה כלא הייתה.
עכשיו הם היו מכונות משומנות היטב של עבודה ועבודה, מכונות שראו בעיניים רק כסף וכסף.
העיקר להשיג עוד מאה רופי.
אשת הסוחר שהבחינה בשינוי שחל בחיי המשפחה, בשלווה שנעלמה, ובלחץ המטורף שתפס את מקומה סיפרה על כך לבעלה שרק הגיב: 'ברור. סוף סוף פגע גם בהם כוח תשעים ותשע'.
•
והעשיר האמיתי נותר כמובן תמיד זה ששמח בחלקו, או לפחות לא חותר כל חייו להשיג משהו שאין לו רק בגלל שאין לו.
והשלווה האמיתית אינה נקנית בכסף ובשווה כסף. היא איננה מובטחת למי שיש בידו כסף, וגם לא למי שאין, צורת החיים והגישה הנכונה לחיים היא הקובעת.
