הקבצן המליונר

בגיל עשר הוא התחיל לקבץ נדבות בפעם הראשונה. בבית לא היה מספיק אוכל, פרוסת הלחם וחצי תפוח האדמה שקיבל לא השביעו את רעבונו. הוא יצא החוצה בשקט הלך עד למרכז העיר, ושם ליד חנות הממתקים, הוא עמד והושיט את ידו לעוברים ושבים.
כמה אנשים נתנו לו את העודף. אחד מהם אפילו דחף לו סוכרייה אדומה לתוך היד. בפרוטות שקיבל הוא קנה לעצמו כמה עוגיות בשוק והבטן שלו נרגעה.
אחר כך הוא עשה את זה עוד כמה פעמים. בכל פעם שהיה חסר לו משהו, כשאמא שלו סירבה לו, כשאבא שלו הצביע על הכיס ואמר שאין כסף, הוא יצא למרכז העיר והושיט את ידו.
הכסף הקל מצא חן בעיניו וכשהתבגר הוא הפך את זה למקצוע. הוא ידע איפה כדאי לעמוד ובאיזה שעות. היו לו בגדים מיוחדים לקבצנות, הוא ידע גם איזה פרצוף לעשות למי, ומתי להשמיע קול קטן ואומלל של אנחה מעומק הלב. הטריקים הקטנים האלו העניקו לו מעמד של קבצן מומחה, ולא פעם, ברגעים של טוב לב, הוא היה נותן עצות טובות גם לקבצנים אחרים, ובתנאי שלא יעבדו ב”שטח שלו”.
בהתחלה הוא היה חי מהכסף הזה בכבוד, הוא קנה לעצמו מזון ובגדים, שילם שכירות לדירת שלושה חדרים, וחי חיים פשוטים אבל טובים. אבל זה נגמר כשמישהו זרק לו מילה על הדאגה לעתיד, על היציאה לפנסיה, על היום שבו לא יוכל עוד לעמוד ליד חנות הממתקים בקור ובחום. מאותו רגע הוא החליט לחסוך.
הוא עבר להתגורר בדירת חדר וחצי. הוא הצטמצם לארוחה וחצי ביום, והסתפק בבגדים הישנים שלו. את הכסף שקיבץ הוא חסך לימים הקשים שיגיעו. הוא אגר את המטבעות בקופסאות קטנות, אחר כך הוא העביר אותם לקופסאות גדולות יותר, וכשגם זה לא הספיק הוא העלה הביתה ארגזים גדולים ומילא אותם במטבעות הקטנות שקיבל.
“אני לעולם לא אדע מחסור”, התרברב יום אחד באזני חבריו הקבצנים.
הם שתקו בהערכה. הם ידעו שהוא “המומחה”, והעריכו אותו על טוב לבו ועל העצות הטובות שתרם להם מדי פעם.
כשהמשיך להתרברב זה התחיל להרגיז אותם, אבל הם שתקו ולא אמרו מילה.
“אני ממש מיליונר”, אמר יום אחד כשחבר התרברב על איש עשיר שנותן לו תרומה חודשית קבועה.
אחד הקבצנים שלא היה מסוגל עוד לשתוק החליט להסיר את הלוט מעל למיליונר הרברבן.
“כמה כסף יש לך בכלל שאתה מתרברב כל כך? ספרת פעם?!”.
“לא ספרתי!” התגונן הקבצן, “אבל יש לי ארגזים מלאים בכסף!”
“תספור! תספור!” עודד אותו האיש, “כדאי לך מאוד לספור את כל האגורות שקיבלת, את כל המטבעות הקטנות שאספת, כשתספור אותם תגלה שאין לך מספיק כסף בשביל לחיות אפילו שנתיים כמו בן אדם. יש לך הרבה אגורות. אבל לא, אתה לא מיליונר, ידידי, והגיע הזמן שתפסיק להתרברב”.
אם נסתכל על החיים שלנו בפרופורציה כזו, נגלה פתאום שיש לנו קצת פחות זמן ממה שחשבנו.
אדם מתהלך בעולם ובטוח שיש לו מספיק זמן, הרבה שעות, אין ספור ימים וחודשים. ואפילו השנים נראות לו ארוכות. הוא חי באשליה של קביעות, בתחושה מדומה של זמן ארוך ומיותר, והוא תמיד רגוע. מה בוער?! מה שלא יספיק היום יספיק מחר, ומה שלא יספיק מחר יש גם מחרתיים. תמיד יש זמן.
אבל אם יחלק את שנות חייו לחלקים גדולים יותר, אם יעשה חשבון לפי שנות שמיטה, או יובלות, הוא יקבל תחושה שונה לגמרי, הוא פתאום יבין עד כמה באמת הזמן קצר והמלאכה מרובה. ויש סיכוי שגם ינצל את הזמן שברשותו.