סודו של העץ הזקן

באחד מיערות העד הפזורים על פני תבל נוהג היה זקן העצים לספר מדי ערב סיפור ערש לעצים הצעירים בטרם ינומו את שנתם.
“יודעים אתם” פתח הזקן את סיפורו - “ביער ישנם עצים רבים, שונים ומגוונים, גדולים וקטנים, נאים ומכוערים, חזקים וחלשים. המכנה המשותף בין כל העצים הוא שכולם עתידים למות להירקב ולהיכרת, אף אחד לא חי לנצח.
אולם, עץ אחד היה ביער שונה מכולם, חלוש וכחוש אך מיוחד במינו. הוא היה “בן אלמוות”. שנים על גבי שנים, עמד לו העץ הכחוש ביער, ראה במותם ובנפילתם של שכניו הגבוהים והחסונים, אך הוא חייך לעומתם חיוך של ניצחון והמשיך לחיות. על העץ הזה סיפר לי סבי, ששמע מסביו ששמע מדורי דורות”.
“למה לא נוכל גם אנו להיות בני אלמוות?” שאלו העצים הצעירים את הזקן, “מה הסוד שלו?” ביקשו לדעת.
“היה זה לפני הרבה שנים”, סיפר הזקן “העצים שביער עמדו והתבוננו בעץ בן האלמוות, הם קינאו בו על היותו בן אלמוות, על שהוא עומד כל כך הרבה שנים. על שהוא מחזיק מעמד כשכל האחרים כבר מזמן אינם. גם הם רצו. הם ביקשו להעמיד זן חדש ומיוחד, זן של עצים  שיהיו  מורכבים מתכונותיהם של כל עצי היער וביניהם גם
תכונתו המיוחדת של בן האלמוות, כך יקום לו דור חדש של עצים שכמוהו לא היה.
פנו העצים החסונים אל העץ הקטן והחלש ואמרו: “ראה ידידינו, אתה באמת בן אלמוות ואתה מצליח לחיות שנים כה ארוכות, אבל יש לך חסרון גדול, אתה עץ חלש, וכאשר יבואו הכורתים לכרות את עצי היער הם יפגעו בך ראשון. בוא ונכרות ברית ידידות, אנו נושיט לך ענף, ואתה תושיט לנו גזע. נבריך בין המינים, וכך יקום לו דור חדש ביער הגדול, שיהיה גם חזק, וגם בן אלמוות”.
“איני יכול!” סירב להם העץ החלוש.
“מדוע אינך יכול?!” זעקו לעומתו העצים החסונים “הלא זו מדת סדום!”. 
“תראו”, פתח העץ החלוש והסביר: “כשנטע בעל היער את העצים, נטע עצים מכל המינים ומכל הסוגים,הוא רצה שיהיו בחלקו עצים חזקים ועצים חלושים, עצים גדולים ועצים קטנים, וגם לי החלש והקטן יש תכלית מיוחדת בדיוק איך שאני, אני לא יכול ללכת נגד רצונו של בעל הבית”.
סובבו הללו את ערפם וסננו: “עוד יבוא יומך, חצוף שכמותך”.
כך המשיך העץ החלש לעמוד ימים ושנים מול פגעי טבע שונים ומשונים, אמנם כפוף  ושרוט, אך נצחי. מסרב ליצור הרכבה נגד רצונו של בעל הבית.
ואז הגיעו הכורתים.
תחילה הם ניגשו אל הגזעים הרחבים והחזקים, הניפו את הגרזנים הלוך ושוב, אבל הגרזן לא יכול היה לעצים, הגזעים היו חזקים מן הגרזן.
ואז הם ראו אותו את העץ החלש והקטן - “בן האלמוות”. בחמת זעם הורידו עליו את הגרזן, מכה ועוד מכה, שיברו את ענפיו, כרתו את גזעו, ואפילו את שורשיו העמוקים ביותר עקרו, כמו ביקשו להתנקם בכל העצים החזקים והחסונים.
חיככו העצים את ענפיהם בהנאה של שמחה לאיד, ואמרו לעצמם: “ידינו לא שפכו את הדם הזה”. הרי הושטנו לו ענף, רצינו להציל אותו, אבל הוא סירב, והנה בא יומו. התנפץ המיתוס! אין עוד עץ בן אלמוות ביער. כולם שווים בפני הטבע.
שבועות מספר חלפו....
עם שחר, כשהטל עדיין נוצץ מקרני השמש הראשונות, הבחינו העצים בעלעל קטן וירוק המבצבץ מתוך האדמה במקומו של עץ האלמוות ומתחיל ללבלב. מסובב ראשו לצדדים כמבקש לראות אם חלפה הסכנה.
העצים, לא מאמינים. זה לא יכול להיות!  זה לא יתכן! והם פונים לעלה הקטן ואומרים לו: “סליחה, אנחנו מתנצלים. לא הערכנו אותך נכון. שמחנו לאידך! אבל, אם לא נוכל להשתתף בסודך, לפחות גלה לנו אותו. מה הסוד שלך? הרי עקרו אותך, שירשו אותך, שרפו אותך, שפכו מלח על מקום גידולך. איך זה שאתה קיים?”
הסתכל העלעל פנימה, אל תוך האדמה, לאחר מכן הרים את עיניו למעלה אל העצים החזקים, ואמר: “לפני שנים רבות, מישהו זרע זרע באדמה. הגרעין התפרק, הרקיב, ולאחר מכן הוציא שורש ועלה. לפני שהשורש נכנס לאדמה הוא פנה אלי ואמר לי: “אתה יודע מי אני? אני אביך. אמנם אני נכנס אל מעבה האדמה, אולם דע לך כי איני מת. אני נכנס אל מעבה האדמה כדי לעזור לך. דע לך בני, אתה עץ נדיר. יש לך תכונות מיוחדות, נכונו לך ימים קשים, אתה חלש, ותמיד יתנכלו לך ויציקו לך. את כל הזעם יוציאו עליך. אבל דע לך, אמנם אני נכנס עמוק פנימה, אך ככל שהשורשים יעמיקו יותר - כך אתה תהיה חזק יותר. כשיבואו ימים קשים, היצמד לאדמה, היצמד לשורשים עד יעבור זעם. אני אקח אותך אליי, אשמור עליך, וכשיעברו הזמנים הקשים תצא ותצמח וכך תחיה לנצח, אף אחד לא יוכל עליך” “.
“זה הסוד שלי!”, אמר העץ.
“כמה זמן עבר מאז שנזרע הגרעין הראשון?” שאלו העצים.
חיכך העלה הצעיר בראשו ואמר:
“אם זכרוני אינו מטעני עברו מאז מתן תורה כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה”.
כבר שלושת אלפים שנה חלפו מאז הפכנו לעם במעמד הר סיני. הרבה ניסו לגדוע, לכרות לעקור ולשרש את הכול. אבל הנה אנחנו עדיין כאן, עם הנצח. העם ששום דבר לא יוכל לו. ואין עמנו עם אלא בתורתו.