מכתב לחיילים - לדרוש מעצמי

חיילים שלי לא סתם אני בוחר להקריא לכם את המכתב הזה דווקא כאן, באמצע אימון שגרתי ולא תוך כדי" מסע מפרך. אני לא בא לתת לכם מוטיבציה, אני בא לנסות, ולו במעט עורר אתכם, להזכיר לכם שבחרתם להיות פה! שרציתם ונלחמתם אתם, עשרה אחוזים מתוך 600 חיילים ששאפו להתקבל .לכאן אך האם בגלל שאנחנו כבר כאן, אנחנו מורידים מעצמנו? מורידים מהכוחות שלנו? האם בגלל שאני כבר פה אני לא צריך להתאמץ על זה עוד? להוציא מעצמי את המיטב? איזה מן פלוגה נוכל לנהל ככה? איזה כוח יניע אותנו להתקדם הלאה? במסע כומתה הוכחתם את עצמכם ללא שום ספק, ומאז הכל רגיל. הכל בסדר, שום דבר לא מעבר. האם עברתי את כל המסע כדי להראות לחברה שלי שחיכתה לי בסוף שאני גבר? וזהו? עכשיו לא רואים אותנו אז אפשר לחזור להיות מי שהיינו לפני הגיוס? איפה הרצון והתשוקה? אני צריך להזכיר לכם כמה חשוב התפקיד שלנו? עם ישראל מאחורינו, אנחנו בחזית, אנחנו כרגע הפנים של העם, אנחנו צבא ההגנה לישראל! צבא שמכבד את עצמו, שדורש מעצמו להיות הכי טוב שאפשר. לפני 4 חודשים הסתכלתי לכם בעיניים, היה לכם את הניצוץ של הרצון, של התשוקה, ועכשיו- אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה, בפלוגה שלי יהיו רק חיילים שאכפת להם, שאכפת להם מהעם שלנו, שהניצוץ בעיניים שלהם עדיין דולק, רק חיילים שרוצים להיות כאן, שמבינים את החשיבות, שמאמינים בדרך, שרוצים בדרך! חיילים שבחרו, שבחרו למען עם ישראל! האם אני דורש מעצמי? האם אני רוצה לדרוש מעצמי? האם אני מוכל להקריב את עצמי? אני עוצר את האימון ברגע זה, תחשבו על השאלות עד מחר. מאמין בכם.." (מ"פ ש.ט)