אין לנו זכות בכלל להתלונן - קטע לימים הנוראים

גם שאני בין עבודות -
הלו"ז שלי עמוס מאוד ב"ה.
אחד מהדברים שאני לא מספיק ורוצה ביום ביום זה התבודדות וטבילה ביער.

סוג של חלום רחוק שלא מסתדר עם השגרה העמוסה של העיר והפקקים.

האופציה היחידה מבחינתי היא שישי בבוקר,
וזה לא כל כך ריאלי משלל סיבות.

אז הבוקר חבר שאל אותי אם בא לי לבוא איתו ללכת לטבול,
התירוץ כבר היה מוכן על המקלדת.

אבל אז עצרתי ואמרתי.
אם לא עכשיו אימתי.

יאללה נזרום.
זה רחוק, זה חם,
זה נמלים,
זה דבורים.
אבל בסדר.

בוא ניתן לרוגע והשלווה להיכנס.
השקט של היער.
החוסר קליטה.
אני צריך את זה כמו אוויר.
כמו פעם.
לחזור לעצמי לכמה רגעים.

הגענו,
המעיין לא רחוק מירושלים.

מקווה ממי תהום,
מים שקופים בין עצים ובלי קליטה.
גן עדן.

לאחר שטבלנו הדלקנו את האמגזית,
הנחנו את הפינג'אן והתחלנו להכין קפה,

מרחוק אנו רואים רכב מגיע וחונה.
רכב לבעלי מוגבלות.
המרחק הכי קרוב הוא כמה מאות מטרים,
אין גישה עד למעיין ממש.

מהרכב יורד אדם עם כסא גלגלים,
ומתחיל להתקדם לכיווננו.

עכשיו תבינו,
אזור הררי.
מלא סלעים.
אפילו לאדם רגיל קשה ללכת ולהתנייד שם.

הבחור מתקדם לאט לאט,
נאבק ונלחם בכל אבן ושיפוע,
רואים שהידיים שלו חזקות.

הוא לבוש במכנסיים ארוכות.

טוב נו,
בטח שבר או נקע שכזה.
מסכן,
כזה לוחם שלא מוכן לוותר על מקווה.
אשריו.

חשבתי לעצמי.

"אתה צריך עזרה?"
שאלתי.

"מה פתאום"
הוא ענה.

תוך כדי שהבחור מתכונן לטבילה -
קיבלתי הלם.

קטוע רגל,
ומעל הברך.
קטיעה רצינית.
קטטר.
לא פשוט בכלל.

בחור צעיר,
מקסימום 33 כזה.
משהו רציני קרה לו לפני מספר שנים ללא ספק.

לאחר שהוא טבל,
הצענו לו קפה,
הוא ענה שבשמחה,
גלגל סיגרה,
ופתחנו בשיחה.

בחור חייכן,
שום דבר בפנים לא מעיד על מצבו הפיזי.

הוא הבין שאנחנו לא מבינים מה קורה.
אז הוא פשוט שיתף.
בן 30,
נשוי,
רב בישיבה,
הפציעה קרתה בגיל 23.

"איך זה קרה? אם אפשר לשאול.."
"זה לא רלוונטי בכלל" - הוא ענה.

"מאיפה הכוח?"
שאלתי.

שאלתי בתור אחד שעם 2 רגליים תקינות בקושי סחב את עצמו לכזה חור -
ובכלל, יש מקווה בכל שכונה בירושלים.

"בוא אסביר לכם,
אני למדתי שכל אדם נמצא באחד מתוך שלושה מצבים בחיים:

1. הכל טוב
2. הכל באסה
3. יום שהוא גם עסל וגם בסל - מעורבב שכזה

ברגע שאתה חוטף כזו מכה מטורפת של קטיעת רגל,
אין לך את האופציה השלישית.
היא נלקחה ממך.
בין תרצה ובין אם לא.

זה או החיים בדכאון ונגמרו,
או שהכל טוב.
אין אמצע.

שכנשפך לך כוס קפה בבוקר זאת מציאות,
אתה תחליט איזה רגש לשייך אל המציאות הזו.

כשאני שכבתי חודש וחצי אחרי ניתוח הייתי המאושר באדם.
זאת הבחירה שלי.

אני החלטתי לבחור בהכל טוב.

אני החלטתי שבמקום המושגים רע, באסה, תסכול.
המושגים הם אתגר, קושי וניסיון."

הרגשתי שאני חייב לשתף אתכם ואתכן,
מסתם טבילה וטיול בבוקר שמשי,
קיבלתי שיחת מוסר לכבוד ראש השנה,
כזו שלא יכולתי לקבל בשום מקום.

זה לא עוד פיטורים שמקסימום תמצא מקום אחר,
זה אדם שמבין שזו מגבלה לכל החיים.
והוא החליט שהיא לא תגביל אותו.

התחזקתי.

לצערי,
פעמים רבות הייאוש והדכאון נשמע מבין השורות.

אז אני פונה אליכם,
ובעיקר בעיקר אל עצמי,

יש לך 2 רגליים מתפקדות?
אתה מליארדר.

וזאת לא קלישאה.
זאת מציאות.
אתה בוחר מה לעשות עם המציאות הזו.

זוז,
תעשה,
תפעל.
כל השאר - יסתדר מעצמו.

אין לנו זכות בכלל להתלונן,
הכל טפו חמסה וברוך השם


מעובד על-ידי ליאל מוזס עפ"י קטע של דניאל דיין.