הכרת הטוב

בס"ד
שבת אחרי מות-הכרת הטוב:)

• נפתח בלשאול את החניכים איך היה להם השבוע? משהו טוב שהרגישו?

 

• משחקים עם החניכים את המשחק הכסאות ההפוכים (כל אחד צריך לאחוז בכיסא שצריכים לזוז ביחד לכיוון שהמדריך אומר).

 

• נקודה למחשבה:

מי הלך השבוע בטיילת וראה את הים וחשב לעצמו איזה ים יפה איזה כיף שאני גר בעיר עם ים ולא צריך לנסוע בכמה קווים לים.
מי יצא לטיול עם המשפחה ובמקום להנות מהמקום שהם בו עכשיו שאל מה האטרקציה הבאה?

בחיים אנחנו עוברים הרבה מאוד דברים חלקים טובים ואנחנו נהנים ושמחים בהם וחלקם לא טובים והיו רק רוצים לשכוח אותם ולעבור לדבר הבא, אבל זה לא מחשבה ותפיסת עולם של אדם דתי אדם דתי כאשר הוא מסתכל על החיים הוא לא רואה את מה יבוא מה יהיה (ברור שצריך לחשוב על העתיד)הוא חש את הרגע הוא "יודע לעצור ולהודות על מה שיש" החכמה באמת בראיה הזו היא לא רק לומר תודה על כל דבר וודאי שגם זה צריך לקרות אבל בהתבוננות הנכונה יש עומק נוסף לעצור! לראות את הטוב שעכשיו יש לי ואני יודע שיש לי עוד דברים בהמשך אבל אני עוצר ונהנה עכשיו נהנה מהרגע הפשוט עם החברים, מהנוף, זמן איכות עם המשפחה ואפילו על זה שבאתי היום לפעולה כל אלה ועוד נכללים בתוך עשרות רגעים שלא תמיד אנחנו יודעים לעצור להוקיר.

אפילו משה רבינו שהיה צריך להכות את היאור בדם לא היה יכול לעשות זאת ואמר לאהרון שיכה כיוון שהיאור עזר לו "לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו, לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה ע"י אהרן" (רש"י שמות ז, יט),

• סיפור לחניכים:

הכרת הטוב לבורא עולם, של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל

רבינו היה נוהג יום יום, להודות ולשבח להקב"ה על כל חסדיו שעשה ועושה עמו. והיה אומר: "הנה כל משפחתי נהרגו בשואה ואני היחיד שנשארתי, ובמקלי עברתי את הירדן הזה (ותירגם 'הים התיכון'). ועתה ה' זיכני להקים משפחה, ויש לי חתנים ת"ח כאלו גדולי תורה, ובנים חשובים מאוד. וה' זיכני להוציא ספרים. כמה שה' מיטיב עמי! הכל חסד! הנה יש גדולים ממני שאיני מגיע לקרסוליהם ולא זכו לחבר ספרים, ועמי ה' כל כך מטיב לא לפי המגיע לי! וכן כמה אנשים בגילי אין מי שיעזור להם?! ולי ב"ה הבנים שלי, הנכדים והנינים שלי כולם עוזרים לי!"…

פעמים רבות היה פורץ רבינו בבכי ובקושי הצליח לדבר, והרים ידו ואמר: "כמה חסדים ה' עושה עמי! כמה אני צריך להודות לה'! הנה הוצאתי ספרים ועוד דברים טובים, ומה אני משיב לו? כל כך אני צריך להודות! כמה חסד ה' יש, שבמקומות שונים שאני מופיע לדבר – יש חיזוק!".

בליל שמחת תורה תשע"ג, דיבר רבינו על כך שהקריאה קשה עליו, ומיד המשיך ואמר: "אבל ב"ה אין לי טענות, אני רק מודה להקב"ה על כל החסדים שעושה עמי! כך למשל שזכיתי ללמד תורה לתלמידים בישיבה בכפר סבא, ואח"כ בישיבה קטנה של פונביז'". כל חצי שעה הרים רבינו את ידו ואמר בקול חנוק: "כמה אני צריך להודות לה' על כל החסדים שעושה עמדי". ופירט הספרים שחיבר על הגמ' ועל החומש ובמוסר, ובאופן מיוחד היה מדגיש רבינו את הספר על התפילה שזכה להוציא: היתה דרכו הרבה להודות ולשבח להקב"ה על הוצת ספרו 'ימלא פי תהלתך' על סידור התפילה. ופעם שאלו אתו מדוע יש לו כזו חיבה יתירה דווקא לספר על התפילה? והשיב: "לא מצאנו כמעט מי שחיברו פירוש על סדר התפילה רק בראשונים, וכן מה שהשאיר אותי הקב"ה בחיים, דבר שלא זכו כל חברי, שיותר חשובים ממני"…

בחשוון תשע"ד הזכיר רבינו את היא"צ של קהילת בריסק, שאז נהרגו גם כל משפחתו (ד' חשוון), ואמר שהוא צריך להודות לה' על יום ההצלה שהוא עצמו ניצל לחיים. והיה אומר: "אני חייב הרבה הכרת הטוב על הנס שה' עשה עמי!"

ובפעם אחרת מנה את החסדים שהקב"ה עושה עמו: "… מיום הולדתי אני מוקף בחסדים, לדוגמא היו עסקנים שניסו לשחרר אותי מהצבא הפולני, ואילו היו מצליחים הייתי נשאר, והיה קורה איתי מה שקרה לכולם, אך כיון שלא הצליחו היתה סיבה לברוח לשווייץ וכך ניצלתי".

בליל שני של ר"ה האחרון לחייו, אמר לנכדו: "אתם צריכים פרי חדש כדי לברך 'שהחיינו' בליל יו"ט שני של ר"ה, אבל אני איני צריך טעם למה לומר 'שהחיינו!' הלא נשארתי בחיים בנס גדול! אני לא צריך פרי חדש כדי לומר 'שהחיינו'!", וכשאמר דברים אלו, זלגו עינו הטהורות דמעות של שמחה והודיה להשי"ת על חסדו הגדול.

אין לתאר כיצד היה נראה המראה כשרבינו פורץ בבכי ואומר: "מה אני אענה להקב"ה שכל כך הרבה טובה עושה לי, ומה אני החזרתי לו… כמה אני צריך להודות לה', אין אחד בעולם שהקב"ה עושה עמו חסד כמו שעשה עמי (ופרט הספרים ועוד) ומה אני משיב לו?"…

(מלוקט מהספר 'צדיק כתמר יפרח' פרק ל"ב- טוב להודות לה')

שבת שלום