תרום
צור קשר
קטע מדהים של חנן בן ארי על הציניות בחברה שלנו היום. מוזמנים להדפיס את הקובץ המצורף ולדון עם החניכים שלהם בשאלות שמתחתיו.
"נהיה פה קר" / חנן בן ארי:
הנרי לואיס מנקן כתב פעם, "ציניקן הוא אדם שבכל פעם שעולה באפו ריח פרחים הוא מסב את ראשו ומחפש ארון מתים."
מנקן אולי לקח את זה קצת רחוק, אבל על פי ההגדרה הזו, כולנו הפכנו לציניים.
כשהיינו ילדים, בכלל לא הכרנו את המילה הזו, "ציניות" - דילגנו ושרנו באמצע הרחוב כאילו אין מחר, לא התביישנו לחבק את אמא כשהיא באה לאסוף אותנו מהגן, ולא עצרנו את הדמעות כשמופאסה מת או כשמישהו קצת פגע בנו. הרמנו את היד בכל פעם שהמורה שאלה שאלה, ושאלנו שאלה בכל פעם שרצינו להבין משהו עד הסוף או שסתם הסתקרנו. לא פחדנו לצאת טיפשים או חנונים, לא חשבנו "מה יגידו" - היינו הכי טבעיים שיש, הכי פשוטים, הכי אנחנו.
תוך כמה שנים הפכנו כל כך ציניים שכל דיון רציני הפך ל"חפירה", כל חיבוק חם ואוהב הפך "לחפירה", כל חיבוק חם ואוהב הפך לצ'פחה גברית קצרצרה, אנשים מיוחדים במינם הפכו ל"יצורים הזויים", וכל משפט עמוק שלנו חייב להסתיים בשתי נקודות.
אנחנו חיים וגדלים בחברה שמשדרת לנו ללא הרף, בשפת גוף ובמילים מפורשות: "תהיה קוּל, תשלוט בעצמך! אל תבכה! אל תתרגש מכל דבר - תהיה נורמאלי!"
וכך, לאט לאט, כמו ארס מחלחלת אלינו ההכרה שיש מושג כזה - נורמאלי. וההכרה הופכת לכניעה, הנורמאלי יאמר לנו איך לדבר, הנורמאלי יכתיב לנו איך להתלבש והנורמאלי ילמד אותנו איך לאהוב. אנחנו מתפוצצים מבפנים, קרועים בין הרצון להיות אנחנו, לצעוק הכי חזק בעלם, "אני כאן! ואני חושב קצת אחרת! אני אוסף בולים וחושב שתורה זה דווקא מגניב!", ובים הרצון לקבל אהבה, יחס, ואפילו רק קצת תשומת לב.
אז איך עושים את זה? איך משתחררים מהציניות הנוראית הזו?
אין ספק שצריך הרבה אומץ בשביל להיות הראשון שקופץ למים ואומר, "לא אכפת לי מה תחשבו ,לא אכפת לי מה תגידו, לא אכפת לי להישמע טיפש, רגיש ומוזר- כזה אני!".
אבל הרי כולנו רק מחכים למשיח הזה, לראשונה שתענה תשובה רצינית לשאלה שנזרקה לחלל החדר בפעולת חבריא ב', לראשון שיתחיל לשיר בדבקות בסעודה שלישית, לחבר המוזר שלא יתבייש לחבק אותנו בכל הזדמנות חיבוק אמיתי ואוהב. אז למה שלא נהיה כאלה בעצמנו?
נכון, הקדוש ברוך הוא לא גלגל את הציניות לעולם בלי סיבה, אנחנו זקוקים להגנות מסוימות ובדרך כלל אי אפשר לשתות את החיים עם 7 כפיות סוכר, אנחנו זקוקים למעט ציניות בדיוק כמו שאנחנו זקוקים לשמינית שבשמינית של גאווה. אבל רק למעט. בשאר הזמן, תנו לחבר שלכם להביע את עצמו גם אם הוא לא הכי שנון ומצחיק בעולם (השנה יצא לי להסתובב לא מעט בחברת נערים מכיתות ז'-ח' המילה השולטת בשיחות ביניהם הייתה "שתוק!") אל תתנו לאף אחד להשתיק אתכם, אל תצחקו על ילד קטן שאמר דבר טיפשי, אל תפחדו לשאול, אל תפחדו לטעות, לומר "לא הבנתי", אל תפסיקו לפרגן לאנשים, אל תתביישו להתרגש!
ועכשיו, לכו תאמרו להורים שלכם שאתם אוהבים אותם!
שאלות לדיון:
1. מה חשבתם על מה שחנן בן ארי מנסה להגיד לנו כאן?
2. האם אתם הרגשתם פעם שרציתם להגיד משהו אבל לא הרגשתם בנוח להגיד אותו בגלל שפחדת שישתיקו אותך?
3. מה אתם חושבים על המושג "נורמאלי"?
4. האם אנחנו יכולים לקבוע בכלל מהו "נורמאלי"?
