ציניות

[נעמה בן ארי]

מהלך הפעולה:

☆ תחרות החזקת קרח- עושים תחרות בין החניכים מי מצליח להחזיק את הקרח הכי הרבה זמן (מקפיאים לפני הרבה, בגודל של קערה בערך)

☆ נהיה פה קר(מצורף למטה)

☆ מבקשים מהחניכים לבצע את המשפט האחרון ולהתקשר להורים שלהם לומר שהם אוהבים אותם.
כמובן שמצד חלק החניכים תהיה התרעמות והם לא יסכימו...

☆דיון- למה אנחנו כ"כ מתביישים לומר דברים שבאמת ברורים ונכונים? למה זה מביך אותנו (מעלים את הנקודה שזה בהשפעת הציניות)? האם באמת הציניות עד כדי כך גרועה? האם יש לנו מה לעשות עם זה? האם לפעמים היא כן טובה?

☆כל אחד אומר משהו טוב על מי שיושב מימינו

מסר:
במתודה ראינו שבהתחלה היה נחמד לנו להחזיק את הקרח, קריר, נעים.. אח"כ זה התחיל לכאוב, זה שרף לנו וכמעט שמטנו את זה מהידיים, לקחנו, זה היה בלתי נסבל... אבל אז בא השקט, פשוט הפסקנו להרגיש הידיים שלנו איבדו תחושה, וכבר לא היה משנה למשך כמה זמן נחזיק את הקרח...
אבל אח"כ כשעזבנו את הקרח כל דבר אחר עם טיפת חום היה שורף, לקח לידיים שלנו זמן להתאושש...
אותו דבר הציניות- בהתחלה זה כיף, אח"כ קשה ובסוף אנחנו פשוט לא מרגישים, נאטמים לכל דבר עם רגש או לחילופין מנסים לצננו במהירות- אנחנו צריכים לזכור כל הזמן שהציניות היא כמו כלי נשק, נכון, לפעמים צריך אותה בשביל להגן על עצמנו אבל השאיפה היא שבכלל לא נצטרך להשתמש בה! שנהיה נקיים מזה, אמיתיים, פשוטים, שלא מתבייש לומר להורים שלנו שאנחנו אוהבים אותם, ולא בהודעה...

מה צריך לעשות?
> להקפיא קרח
> להדפיס את הקטע

נהיה פה קר:
"נהיה קר כאן"
חנן בן ארי.

הנרי לואיס מנקן כתב פעם, "ציני הוא אדם שבכל פעם שעולה באפו ריח פרחים הוא מסב את ראשו ומחפש ארון מתים," מנקן אולי לקח את זה קצת רחוק , אבל על פי ההגדרה הזו,
כולנו הפכנו לציניים.

כשהיינו ילדים,בכלל לא הכרנו את המילה הזו,"ציניות"-דילגנו ושרנו באמצע הרחוב כאילו אין מחר,לא התביישנו לחבק את אמא כשהיא באה לאסוף אותנו מהגן,ולא עצרנו את הדמעות כשמופאסה מת או כשמישהו קצת פגע בנו.הרמנו את היד בכל פעם שהמורה שאלה שאלה,ושאלנו שאלה בכל פעם שרצינו להבין משהו עד הסוף או שסתם הסתקרנו. לא פחדנו לצאת טיפשים או חנונים,לא חשבנו "מה יגידו" -היינו הכי טיבעיים שיש,הכי פשוטים,הכי אנחנו.
תוך כמה שנים הפכנו כל כך ציניים שכל דיון רציני הפך ל"חפירה", כל חיבוק חם ואוהב הפך "לחפירה",כל חיבוק חם ואוהב הפך לצ'פחה גברית קצרצרה,אנשים מיוחדים במינם הפכו ל"יצורים הזויים",וכל משפט עמוק שלנו חייב להסתיים בשתי נקודות..
אנחנו חיים וגדלים בחברה שמשדרת לנו ללא הרף,בשםת גוף ובמילים מפורשות, :"תהיה קול,תשלוט בעצמך! אל תבכה! אל תתרגש מכל דבר-תהיה נורמאלי!" וכך,לאט לאט,כמו ארס מחלחלת אלינו ההכרה שיש מושג כזה - נורמאלי. וההכרה הופכת לכניעה, הנורמאלי יאמר לנו איך לדבר,הנרמאלי יכתיב לנו איך להתלבש והנרמאלי ילמד אותנו איך לאהוב.
אנחנו מתפוצצים מבפנים, קרועים בין הרצון להיות אנחנו,לצעוק הכי חזק בעלם,"אני כאן! ואני חושב קצת אחרת! אני אוסף בולים וחושב שתורה זה דווקא מגניב!", ובים הרצון לקבל אהבה,יחס,ואפילו רק קצת תשומת לב.

אז איך עושים את זה Question איך משתחררים מהציניות הנוראית הזו Question

אין ספק שצריך הרבה אומץ בשביל להיות הראשון שקופץ למים ואומר,"לא איכפת לי מה תחשבו,לא איכפת לי מה תגידו,לא איכפת לי להשמע טיפש,רגיש ומוזר-כזה אני."
אבל הרי כולנו רק מחכים למשיח הזה,לראשונה שתענה תשובה רצינית לשאלה שנזרקה לחלל החדר בפעולת חבריא ב',לראשון שיתחיל לשיר בדבקות בסעודה שלישית,לחבר המוזר שלא יתבייש לחבק אותנו בכל הזדמנות חיבוק אמיתי ואוהב.
אז למה שלא נהיה כאלה בעצמנו?
נכון, הקדוש ברוך הוא לא גלגל את הציניות לעולם בלי סיבה,אנחנו זקוקים להגנות מסויימות ובדרך כלל אי אפשר לשתות את החיים עם 7 כפיות סוכר,אנחנו זקוקים למעט ציניות בדיוק כמו שאנחנו זקוקים לשמינית שבשמינית של גאווה.אבל רק למעט.

בשאר הזמן,תנו לחבר שלכם להביע את עצמו גם אם הוא לא הכי שנון ומצחיק בעולם (השנה יצא לי להסתובב לא מעט בחברת נערים מכיתות ז'-ח' המילה השולטת בשיחות ביניהם הייתה"שתוק!")
אל תתנו לאף להשתיק אתכם,אל תצחקו על ילד קטן שאמר דבר טיפשי,אל תפחדו לשאול,אל תפחדו לטעות, לומר "לא הבנתי", אל תפסיקו לפרגן לאנשים,אל תתביישו להתרגש.
ועכשיו,לכו תאמרו להורים שלכם שאתם אוהבים אותם.