תרום
צור קשר
מהלך הפעולה:
שלב ראשון:
מקריאים לחניכים את הקטע "בילוי נורמטיבי בבקשה" -
forum20-post-3577
שלב שני:
מכינים כרטיסיות בצבעים שונים, שעל כל כרטיסיה ישנה תגובה אחרת שאנשים כתבו לקטע. (אחרי כל הנחת כרטיסיה על הרצפה החניכים ידברו על התגובה האם הם מתחברים \ לא מתחברים ולמה)
1. אולי נקים לונה פארקים מיוחדים לאנשים כמוך! איך את מעיזה להגיד ולחשוב כאלה דברים? הם אנשים בדיוק כמוך! ובטח שלא בחרו ולא נהנים מך שנוזל להם ריר מהפה- אבל את בוחרת בבעיה של עצמך. צריך לונה פארקים נפרדים לאנשים סנובים.
2. לא נעים אבל אמיתי. זה עצוב אבל סופ-סוף מישהי כנה ואמיתית. זה דוחה, זכותנו לבלות ולהנות מזה שאנחנו נורמאלים.
3. הבעיה היא לא הלונה פארק! הבעיה של האוטיסטים מתחילה הרבה לפני הלונה0פארקים ומקומות הבילוי. נותנים להם יותר מידי מקום בחברה הרגילה.. צריכות להיות מסגרות מאוד מטופחות בשבילם, אבל רק בשבילם. ההכנסה שלהם לבתי ספר רגילים ולמקומות עבודה מחלישה את החברה שלנו, מורידה את רמת הלימודים ואת המשכורת השנתית הממוצעת.
4. אלונה, האם תקשרת פעם עם ילד אוטיסט? קוראים לי דנה ויש לי ילד אוטיסט ב- 60% בכיתה ד'. האם אחד הילדים שלך קרוב לגילו? את יכולה לדמין את הילד שלך הולך למסגרות נפרדות בגלל שמשהו בו לא נראה כמו שאר החברה? אני חושבת ששכחת פרק חשוב, מאחורי כל ילד עם ריר, מאחורי כל ילד בכיסא גלגלים מסתתר ילד, נער, מבוגר, לא משנה מה- מסתתר בנאדם. עם אהבות ואכזבות ואמונות ושמחה ועצב. ועומדת אמא, כמוני, שחיכתה לו 9 חודשים וילדה אותו. ומשפחה שטיפלה בו ועשתה את כל המאמצים כדי שהוא ישתלב כמה שיותר! ואת יודעת למה נאבקנו כ"כ הרבה? היה לנו הרבה יותר קל לשים אותו בכיתה של אוטיסטים ולקחת אותו למקומות שלא מסתכלים עלי בנו במבט מרחם או מאוים. אבל נאבקנו כי הילד הזה צריך ביטחון! הוא צריך להתקדם, הוא צריך ללמוד, להרגיש את כל הדברים שילדייך מרגישים. כי הוא בדיוק כמוהם. רק שלו יש קושי נוסף להתמודד איתו. הוא, ולא אני. הוא, ולא את. ותפקידנו הוא לעזור לו כמה שיותר. אני מסכימה איתך שזה נורא דוחה ושאם לא מכירים את זה לא אוהבים את זה פתאום, משום מקום. ...ולכן אני לא חושבת שאת סנובית או רעה ואני מבינה אותך. אבל רק רציתי להזכיר לך גם את הצד הזה, את הצד של האמא של אותם "חייזרים" שאת מציגה בכתבה שלך.
שלב שלישי:
נשחק משחק האסוסיאציות-
המדריך זורק מושגים לאוויר והחניכים צריכים לזרוק את המיל השעוברת להם בראש.
מושגים:
ערבי, חנון, עיוור, פיגור זכלי, שיתוק מוחין, ערס, רוסיה, דוסים, כיסא גלגלים וכו....
שלב רביעי:
נשחק משחק- שממחיש את השוני של האחר בצורה פיזית.
כל חניך צריך ללכת מקצה מסויים לקצה אחר / לרוץ כל פעם בשצורה שונה.
-בלי לראות (כסו לחניך את העיניים) - כמובן בזהירות ועם אחד שמחזיק אותו.
-בלי יד שמאל
-בלי יד ימין
-2 רגליים קשורות
-יכול רק לשבת
-לעמוד עם רגל אחת
סיכום:
ראינו שגם כשמישהו אחר שונה ממך אתה צריך ללמוד לקבל ולהכיל אותו. לא להתרחק אלא להתקרב, החניכים "ירגישו" איך זה להיות עם מגבלה מסוימת ועם איזה קושי ילדים עם צרכים מיוחדים מתמודדים, וילמדו שצריך להתחבר אליהם ולאהוב אותם.
ב"הצלחה:)
