דבקות במטרה

[הלל ו]

-עתידות
-נחלק את החניכים לקבוצות, כשכל קבוצה מקבל סיטואציה או שתיים. דיון בקבוצות על הסיטואציות- מה יגרום לי לוותר? מה יגרום לי להתאמץ יותר? קושי מוביל לוויתור או ליותר מאמץ? מתי נכון להספיק לנסות? -נספח 1
-סיפור הכינור 
דיון: מה חושבים על הסיפור? איפה זה פוגש אותנו בחיים? לחבר לסיטואציות שהיו בקבוצות
-משחק 'פיופיו' 
-  נסכם את הדיון לאחר המשחק: כשהמטרה ככ חשובה לי, אנסה גם כשנראה שכבר אין סיכוי. כמו שבמשחק אם חשוב לי לנצח, אז אשקיע ואשתדל להמשיך גם כשקשה ונגמר לי האוויר. אם המטרה לא באמת חשובה לי, אז ברגע שיתחיל להיות קשה אוותר בקלות.. כמובן שיש גם את הצד השני, שלפעמים כבר אין אוויר ואי אפשר להמשיך. באופן כללי- כשהמטרה חשובה, לא אוותר עליה מהר.
-נקרא את הקטע 'ציונות לכל החיים'. נציף את השאלה- מושיקו היה עם אמת ברורה, אבל בכל זאת כשהגיע למבחן המציאות מול קושי או אינטרסים אחרים הוא לא עמד על האמת שלו. איך אנחנו יכולים לגרום לזה שלא נגיע למצב כזה בעתיד, שנישאר עם האידיאלים שלנו? נדון בזה -נספח 2
- סיכום: 
1. אפשר לקשר למכבים- בשכל, לא היה להם סיכוי להצליח. אבל היתה אמת ברורה מול העיניים ולא הסכימו לוותר עליה. אפשר ללמוד מזה אלינו להשתדל לברר לעצמנו את האמת ולהתחבר אליה. שתהיה מהותית לנו וטבועה בנו. ואז אי אפשר להיפרד ממנה.
2. נשים את השיר 'ברוש' של אריאל זילבר, אפשר לחלק את המילים לחניכים. נסכם בתפילה לעמידה איתנה מול כל הרוחות והקשיים, ונעלה את הנקודות שהצפנו בתור דברים שיכולים לעזור לנו לבנות גזע איתן מול האתגרים השונים. אפשר להציע כחלק מזה את בירור והעמקת האמת והשייכות אליה וענווה ותפילה. - נספח 3

נספח 1 - דוגמאות לסיטואציות לדיון- 
- עוד שבוע הבגרות במתמטיקה. את לומדת בשבילה כבר שנתיים! נכנסת לשיעורים, מכינה שיעורי בית, באמת משתדלת ממש. אבל עכשיו עשית בגרות של שנה שעברה בתור תרגול ולראות איך יהיה, והיה ממש מזעזע, לא הצלחת לענות בערך על שום שאלה.. עוד שבוע הבגרות! תנסי ללמוד יותר או שתחליטי להפסיק להשקיע?
- את מדריכה וזה משהו שתמיד רצית לעשות. את משקיעה המון בלהכין פעולות, במחשבה ובפרקטיקה. מתקשרת לכל חניכה לפני הפעולה לוודא שהיא מגיעה.. אבל האמת שהפעולות נראות לא משהו, החניכות מפריעות ממש ועושות בלאגן. לא נראה שמצליח להתקדם פה איזה תהליך או כיוון חיובי. תנסי להמשיך או שתחליטי לחתוך?
- הרגע שחיכית לו הגיע! סוף סוף את מתחילה שירות במקום שחלמת עליו כבר יותר מחצי שנה. אבל אז את מבינה שזה לא בדיוק כמו שחשבת.. הכל שונה וזר, האנשים לא נחמדים ככ, קבלת הפנים שעשו לך לא השאירה בך חוויה חיובית כל כך. את מנסה להשקיע ולעשות דברים יפים, אבל לא נראה שמישהו לוקח את המעשים שלך ברצינות או מתייחס אליהם. תנסי להמשיך או ללכת לחפש שירות חדש?
נספח 3-אריאל זילבר
מילים: אהוד מנור
לחן: אריאל זילבר

ואני ראיתי ברוש
שניצב בתוך שדה מול פני השמש
בחמסין, בקרה
אל מול פני הסערה.

על צידו נטה הברוש
לא נשבר את צמרתו הרכין עד עשב.
והנה, מול הים
קם הברוש ירוק ורם.

הנה ברוש, לבדו
מול אש ומים.
הנה ברוש, לבדו
עד השמיים.
ברוש, לבדו איתן.
לו רק ניתן ואלמד
את דרכו של עץ אחד.

ואני כמו תינוק
שנשבר ולא יכול מול פני השמש.
בחמסין, בקרה
אל מול פני הסערה.

הנה ברוש, לבדו...נספח 2-
הם הגיעו כולם נרגשים ושמחים מלווים במשפחותיהם (לחלקם כבר 3 ילדים), היו שם רבים. דני הספורטאי, מושיקו החברמן הנצחי, דליה השקטה, מירה שתמיד התנדבה לעזור בכל משימה, אייל, יוסי, אלי - כמעט כולם. בידי מושיקו היה
הבקבוק ובו הפתקים שטמנו בסוף השמינית - אז, לפני שכל אחד התפזר לדרכו בחיים, זה לצבא וזה לישיבה וזו לשרות לאומי. כל אחד כתב אז מה הוא חושב שיהיה בעוד 10 שנים, מה יעשה במה יתרום לעם. זה היה בקומזיץ אחרי הבגרות האחרונה. דני הקומונר נתן לנו אז שיחת מוטיבציה על חשיבות התרומה לעם ישראל - השליחות העומדת על כתפי כל אחד ואחד מאיתנו, איש איש, אמר, באמצעות כשרונותיו ויכולותיו. עלו והצליחו, אני מאמין בכם...
היה זה רגע התעוררות מיוחד. ישבנו מרוכזים בעצמנו כל אחד בפתק שלו - הטמנו הכל בבקבוק ושכחנו...
10 שנים עברו מאז ישבנו במעגל כולנו - כמו אז רק גדולים יותר, מיושבים יותר.... היינו מסוקרנים מעט לפתוח ולהיזכר אילו חלומות היו לנו אז בתור נערים.
דוד התנדב ראשון לפתוח את הפתק שלו - הוא חלם להיות ר"מ בישיבה תיכונית, היום הוא עורך-דין. "דברים השתנו בדרך" אמר והעביר את תורו הלאה.
אחר כך פתחו כולם, מירי ואהוד, יוסי ואייל, עשו השוואות בין מה שחשבו למה שהם היום. כאלו שחשבו לשרת בקבע ומצאו את עצמם מהר מאוד באזרחות, והיו עוד אחרים ששינו תוכניות במאה ושמונים מעלות.
האווירה הייתה טובה, היה כיף להיזכר בימים ההם לראות עד כמה התגשמו החלומות ומה השתנה... ואז הגענו למושיקו, סוף, סוף למושיקו, במושיקו תלו הכל תקוות הוא היה המנהיג הבלתי מוכתר של השבט, טיפוס כריזמטי, ראשון לכל משימה. אני זוכר איך הוא ארגן באמצע הלימודים אוטובוס - "חברה', יורדים לימית להלחם בנסיגה לעזוב הכל ולבוא" – וכולנו באנו.
שנתיים ריכז בסניף - כשלא היה מישהו אחר שייקח את העניינים בידיים, הרים פרוייקטים היה ראשון לפעול.
בהיסוס מה פתח מושיקו את הפתק (זאת אני יכול לומר במבט לאחור) היה כתוב שם באותיות של קידוש לבנה נלהבות, של בן נעורים: "אני מושיקו אהיה היכן שהעם יצטרך ! בצבא אני רוצה להיות קצין ולהשפיע על חיילי, אגור בעיירת פיתוח - חשוב לי להקפיד על אופייה החברתי של המדינה..." את השאר אינני זוכר במדויק אבל הצליל של הדברים היה דומה - לפעול...לעשות...לתקן...
ניכר היה שמושיקו היה רוצה שיחלפו על פניו וימשיכו הלאה, תחת זאת השתררה דממה. כולם הביטו במושיקו - לבוש בחליפת עסקים אנינת טעם, כשקרסו הולכת לפניו, הפלאפון נמצא בעמדת הכן לכל קריאה הקשורה בעסקיו הפרטיים המשגשגים...
דווקא דני השקט - העז להפר את השתיקה ולשאול: "נו, מושיקו, קצונה, עיירת פיתוח - לאן הלכו האידיאלים ? רק לפני כמה דקות בכניסה סיפרת כיצד השגת פטור ממילואים, מה נשאר מהפתק - האמנם רק חלום ?"
"עזבו", אמר מושיקו בחיוך מאולץ, "היינו ילדים אז, מה הבנו מהחיים, היינו תמימים, חשבנו שהעולם הוא חלום שנוכל לשנות אותו. החיים משנים ת'בן-אדם, אי אפשר להישאר כל החיים בגיל 18. היום אני מסודר וזה מה שחשוב, אידיאלים זה טוב כשצעירים..."
הערב עוד נמשך. היו שהגיבו, אחר כך, על דברי מושיקו בהסכמה, בבדיחות, היו שהביעו התמרמרות קלה - בסה"כ העניין הוחלק.
אינני יודע מה חשב מושיקו באותו ערב: על מה שעבר עליו ב- 10 שנים. אני יודע שלי היה קשה להירדם....